יום שלישי, 30 במרץ 2010

פסח

מה עוד לא נכתב בגנות החגים והטקסים הדתיים בפעם המי יודע אלף? הכל. הכל כבר נאמר. מעט בשבח והרבה בגנות, על פי רוב. כמה מאוסים הם המפגשים המשפחתיים המורחבים או המצומצמים הללו תחת שולחן עמוס לעייפה במיני מזונות ושירי מסורת? מקובל להשתמש הרבה בביטוי "שאר ירקות" אך הפעם מחמת העובדה שבפסח מדובר, אמנע מביטוי עלוב שכזה.

אם כן, אבי העקשן כפרד חרץ גם השנה, כבכל שנה במאה השנים האחרונות, כי גם הפעם סדר הפסח יהיה בביתו. אני זוכר את סדרי הפסח בילדותי: היות ומשפחת אבי מארצות הלבנט, הרי שהמשפחה ברוכת ילדים היא. ומתוך שכך את סדרי הפסח של ילדותי אני זוכר תחת איפול רב של עשן סגריות, שירים בלדינו, מיני מזונות רבים והמון ילדים סביב גילי שמתרוצצים מתחת לשולחן. עשרות אנשים מדי סדר פסח כשאת הסדר עצמו תמיד מנהל אבי, זוג הוריו בני המאה לצידו והאחיות מגישות – מי את המזונות ומי את קנקן המים לנטילת ידיים. מנהג שלא נשבר לעולם והיה כאבן פינה של יהרג ובל יעבור הוא שלא משנה אם נמצא האפיקומן או לא, אם הובא בזמן, אם שלם או נשבר, אם תקין או פסול – חוק הוא כי תמיד פסול ולעולם לא יזכה אף ילד בשום דבר! מסורת רבת שנים ממקור בלתי ידוע. הסבא והסבתא היו דואגים לתת כסף לפני או אחרי פסח. משני הצדדים נתנו. היו גם איזה דודים ודודות שנתנו באופן סמלי מה שאז נראה לנו כילדים הרבה כסף (גולדה אחת. שטר בוהק של גולדה שנאסף אחד לאחד לחבילה קטנה של 4-5 גולדות. כשהייתי מאוד קטן הייתי מנסה להמיר את הגולדות לשקלים בודדים כדי שתהיה לי חבילה גדולה ואני אוכל לספור עם האצבעות ולקפל את הכסף – כמו שסופרים סטפה רצינית).

השנה גם כן אבא ניהל את הסדר אם כי ניכר היה כי כבר אין כוחו מאפשר לו לקרוא כל ההגדה, ביום ההוא ולהגיד אותה לבנו. כולם קראו קצת ואבא פחות מכולם. משפחת אחותי ברוכת הילדים גם כן הייתה איתנו והופתעתי לראות עד כמה גדלו הבנות. אני זוכר כאילו היה אתמול איך הגדולה שבהן הוחזקה בידי אחותי השניה כשהייתה תינוקת בערב חורף אחד. אני זוכר איך הקיאה עליה במפתיע ואת ריח השום המבחיל ששטף את הבית. הנה עברו יותר מעשור וחצי בסך ולא הרבה השתנה. אבל הן גדלו. ומדברות אנגלית יפה, לומדות פיזיקה ומתמטיקה, יודעות לדבר מהר ואף חוש הומור בריא פיתחו. אני חייב להודות שהילדות הללו כנראה חכמות מאוד ואולי כל הדור הזה חכם. בפרוש וללא ספק לא היה הדור שלי או הדורות שקדמו לי חכם שכזה. ייתכן כי הילדים של היום מעוצבים ומחונכים בשיטות שלא היו אז ולכן בין הארחי-פרחי מדי פעם יצא גם ילד נבון. אבל היום הם כולם חכמים מאוד. כך לפחות נראה מהסתכלות שטחית וחד פעמית מבעד למעטה סדר הפסח.

את ההגדה כבר לא סיפרו בניגון הלבונטיני הידוע וכן את השירים כבר לא שרנו. כשהייתי קטן חיכיתי רק לדבר אחד בסדר הפסח וזה לשיר אחד מי יודע בהרבה שפות: אבא שלי והאחיות וההורים שלהם היו מתחילים בלדינו ומשם עוברים להרבה שפות שונות. את משה ואהרון (2 מי יודע?) אני זוכר בתור "תְּנֶאן מוּשׂא אי יָארוֹן" ואת אלוהנו אני זוכר בתור "אונו אל קריאדור – ברוך הוא ברוך שמו". את החד גדיא קונים אצלנו "פּוֹר דוֹס לֵבַנִים". כשעורך הסדר אומר "על מצות ומרורים יאכֵלו...” כולם צועקים אוווו!!! אני גם זוכר ששתי הבנות הגדולות של הדודה שלי שרו בשתי קולות דקים ומתואמים את והיא שעמדה. אני אפילו זוכר את הדודה מחליפה חיתולים לאיזה תינוק. אני זוכר כי היא עשתה את זה בחדר שלי, למרות שאני אמרתי כמה פעמים שאפשר לעשות את זה בסלון או בחדר של ההורים.

אחרי הסדר היה הדוד שלי הולך לראות משחק כדורגל ולעשן בסלון בזמן שעשרות בני המשפחה האחרים היו מברברים בינייהם. אני זוכר את הסרט שהיו מקריני (בן חור) שאותו הייתי רואה לפעמים עם אמא שלי. וכשכולם הולכים, צריך לעזור (אבל לא עוזרים) לאמא להתחיל לסדר את כל הבלגן. לפעמים אחת האחיות הייתה עושה כלים (אז עוד לא היה מדיח). אחת הייתה מפנה את האשפה. לפעמים לא. למחרת בבוקר היינו הולכים לבית כנסת. גם לפני הסדר היינו הולכים לבית כנסת ושם פוגשים את כולם. כילד לא הייתי יודע מי יבוא לסדר פסח אצלנו או מי סתם יעבור כדי להגיד חג שמח לסבא וסבתא ומשם ילך. זה לא היה משנה – ממילא מדובר על עשרות אנשים בליל סדר. וממילא אנחנו נשב בשולחן של ילדים.

היום כבר אין שולחן ילדים וחבל שכך. החגים הללו חסרי טעם ומעיקים ללא סיבה. אין משמעות למסורת הזו ואין בה, לטעמי, גם יתרונות שקשורים באיחוד העם או המשפחה שבשבילם שווה להחזיק את המסורות הללו. התפתחנו מאז ובפרט בתחום התקשורת. בעבר כשלא היה טלפון היה זה מאורע חשוב להפגש בבית הכנסת או בארועים משפחתיים. עם כניסת הטלפון התכווץ העולם. בעידן הפלאפונים והמיילים כמובן שאין למוסדות מסוג החג משמעות מקורית. את סיפור ההגדה הגדול כולם מכירים ממילא ואת פרטי ההגדה איש אינו מכיר ממילא (מעטים מתעקשים לדעת שעל הים הכה חמישים מכות ועל היבשה עוד חמישים וכו' אמור מעתה שבני ישראל הכו את המצרים מאתיים וחמישים מכות...)

במקום לתרץ מפגשים משפחתיים סביב טקסים חסרי תועלת שרק מסבים את תשומת הלב מהמטרה האמיתית – המפגש המשפחתי, יש לבטל את החגים ובמידת הרצון והצורך ליצור מפגשים משפחתיים שמתבססים על שיח במקום על מונולוג דתי עתיק.

יום שני, 29 במרץ 2010

פולחן אישיות – רועת הצאן

מזה זמן שאני בגפי, ערירי ככלב מת וללא עזר מנגד. אספר כאן היום על רועת הצאן הקטנה אליה התוודעתי זה שנים מכבר ואף כי נעלם כליל הקשר הרומנטי בינינו – חברים טובים נשארנו. אם כן, רועת צאן זו היא דמות מסגנון ידוע וכבר באה בימים על פי דעתם של רבים. אף כי יתרונות רבים לה מכאן ומכאן, נראה כי הפוך הוא עולמה, גם סדרי עדיפויותיה שלא כדרך הנכון הם. כיצד נתאר הדבר? איך נעמוד על קוצה של י' זו? והנה אתם אומרים לי ישירות – התחל, דשתי, התחל פשוט לתאר ואנחנו נסתדר. הו... חברי הטובים מכל אדם אתם וכמובן שכפי שהקורא ייתן את חייו למעני מבלי מחשבה נוספת אף אתן אני את שלי לקורא – כל זאת נהיר וברור לכל. אך מדוע זה התרבו הקשיים לפתע בתיאורו של אדם זה או אחר? היות ויוצא דופן הוא אותו אדם ואין בו צבעים בלתי נסבלים או פינות לא מחודדות כי אם גוונים הם וזוויות קלות אשר דופקות אותו כמו ערבי ג'ינג'י עם קוקיות בצ'ק-פוסט.

אם כן, רועת הצאן הבאה בימים היא אשיות עתירת ידע ורבת מקצוענות עד מעל למצופה בתחומה: יודעת היא מלאכת חליבה, האבסה, גזיזת הצמר, שחיטת הבשר, המלחה ועישון... וכל זאת בלחיים של רועת צאן, תפוחים אדומים – שפתיים יישקו, ושיזוף כמקובל. רוצה לומר שהיא אופרציה שלמה של אדם אחד, על גווניו המקצועיים מבפנים ומחוץ. לית מאן דפליג, כך ראוי לה לרועת צאן להראות. גם חכמה של רועי צאן יש לה ותדע מתי להביא צאנה לבאר, כיצד לשאוב המים ומתי לחזור אל הדיר כשהעננים באופק מתקרבים ובלבם דמעות תנין המרנינים כל עשב רענן. וגם חובבנית גדולה היא בתחומים אחרים ולא חובבנית כך סתם, כפי שנאמר על אדם החוטא לפעמים במשחק קובייה או אחר המבטל זמנו בקריאת ספרים. הללו הם חובבנים מלשון לץ ומשתובב. היא חובבנית של עניין ואכן עניינים רבים לה. מכירה היא לפני ולפנים את עולם הספר והשיר, דעותיהם של פילוסופים רבים מוכרים לה, כמו גם הבנות רבות בתחום הנפש. בעלת זיקה מובהקת לעניינים שבקדמת המדעים הקשים (אף כי יש להודות על האמת שהיא שוכחת מהר מאוד משום מה עניינים ועובדות מסוג זה). את כל מעשיה היא מקפידה לעשות על הצד הטוב ביותר וכך לחמה בצבא באויב כקצינת מרגמות ראשית, הצטיינה בלימודי התארים המתקדמים, קטפה פרסים רבים בתחרויות יוקרתיות כנגד הציבור כולו ואף הזדיינה עם כל העיר – אחד לאחד ואיש לא חסר.

ועוד דבר אספר, רק בשביל לסבר את האוזן: אפילו בימים הקשים של החודש, כשיש לה "דייסה" כמו שאומרים הצעירים (ביטוי גועלי) גם אז סבר פניה טובים. ואין זו מסוג הדייסות הקלות (הצעירים המשוגעים הללו, כיצד יכניסו מילים כה דוחות בפי, זאת לא אבין – אבל ניחא. רוצים דייסה, תהיה דייסה. אלו הם פני הדברים ובתוך עמי ישראל חי אני). דייסתה מן הקשות והכואבות אך סברה תמיד מחויך, טוב ומיטיב ולא גורע מהחן והטעם של שאר ימי החודש בהן החיים על פי סדרם הטוב.

ועם השנים בחלוף הימים נשארה ערירית ועניה כשצאן מרעיה משתרך סביבה ורואה בה כמשכוכית. אף על פי שהיו קשרי עזר-נגד ארוכי שנים בעבר הרחוק, הרי שבעשור האחרון לא היו כלל. איננה מצליחה להחזיק מעמד מפאת קצר רוחה ולדבוק בבעל שאת פרי חלציו תגדל תחת קורת גג אחת – ואכן בגיל מופלג זה לוחצים אותה סביבתה ומעיה שלה לאחיזה בעולל מתוצרת עצמית אך אין. זה התעמר, ההוא התרפס, לזה אין שכל ולזה אין גנים טובים... כך נשרפים בזה אחר זה אלם אחר אלם שבפה פעור והלם עוזבים את בית הקייט שבכפר ואת דיר הצאן של הרועה, אל תהומות הנשייה מהם באו. חלקם נשארו, יש לומר את האמת: הפודה שהתחתן ונשא פרי ושלל, הבונה שנשא פרי וללא שלל ואני שאין לי פרי אף לא שלל. יש גם נספחים אחרים שעברו איזה קדנציה באחו, אבל הקשר איתם רופף מטבע הדברים – שהרי אנשים מתקדמים בחיים ויוצרים לעצמם איש איש ובועתו שלו.

לאחרונה ניסה לחרוץ דין איזה נסיך חדש, יפה תואר, חד לשון, נדיב, טוב לב ובעל ממון רב. שטח בפניה כל אשר לו ונבעט כלאחר שבא. הנה לכם עניין. זוהי הרי כל הקומדיה דל ארטה על קצה המזלג של סועד העומד על רגל אחת. כמו דמות קפקאית קלאסית וכמו אותה דמות מסיפור רוסי מפורסם (ואסילי ילך-ולא-יגיע) גם רועת הצאן תלך ולא תגיע. אף כי הכל משוייף לכליל שלמות, החיים חיי נהנתנות, הרצון הוא טוב תמיד והנפש פנויה, חופשית ונכספת אל ההתעלות הרוחנית – תלך ולא תגיע.

ומה בכך? במה שונה רועת צאן זו מחוטב עצים זה או משואב מים אחר? אמת היא, לא שונה מאיש, אלא כדרכו של הטבע ובמידה שכולנו שונים זה מזה. אך היות והטובה בידידי היא מחד, והיות ולבלוג זה כבר נצטברו כמה (וכמה) קוראים טובי מראה... אני רוצה להציג את רועת הצאן, שלא בידיעתה, בפני הציבור הרחב למטרות רבייה וילודה. בן אם אתה קוקסינל או סתם גיי פרנדלי, אם אתה בעל גנים טובים ו\או רעים, אם יש בך הרצון והיכולת ו – הרצון! להקים משפחה אלטרנטיבית, הרי בפניך: רועת צאן. כבת 38. טובת מראה עד למאוד. טובת אישיות, חכמה מצחיקה וחמודה. מעוניינת בבן זכר בהקדם אפשרי. המעוניינים מתבקשים ליצור קשר. זכרו – המטרה היא פריון. הגנים הם טובים פלוס. הרווח הוא נקי.

למה לא אני? כי אני לא רוצה ילדים

יום שבת, 27 במרץ 2010

עיירת הספר

עילג הוא הדבר כי למובטל יהיה יום שבת וחג, שהרי כל יום הוא שבת בעבורו ואין הדעת סובלת כי ישבות מכל שבתותיו. גם החג הוא לעג לרש היות ואין במה לשמוח במועדי ישראל עם שאר בני ישראל הפוריים עת הם נחים ושמחים בחיק משפחותיהם הצהלוליות בעוד למובטל אין מאום למעט חתוליו העקשנים כפרד. וכך, ככל יום אחר של השבוע, מגיע גם השבת – שבת קודש בצבע אפלול מחמת העננים המסתירים את חמת החמה. ודאי, יגידו כולם, הרי כבר אפריל בפתח וליל הסדר ממשמש ומעיק. בקרוב ינשרו ודאי הפרחים שהתפתחו בטרם עת בימי השרב שהקדימו ושיבשו שעונו הביולוגי של כל לבלבן מצוי. פירות כבר לא יהיו העונה – ואולי טוב שכך, שהרי איש כבר לא קוטף פרות אלו. והאדם? האדם כעץ השדה – כמו העץ גם פרותיו הבשילו מהר מדי ואיש לא קטפם על כן הללו נרקבים.
ומה בכך? אם כן, יש לתת את הדעת כי פרי נרקב כבודו במקומו מונח מסיבותיו הוא, אבל פרי נרקב בימי חום ושיממון – צחנתו נישאת למרחוק כתימני על מרבד קסם העושה דרכו כרוח בערבי נחל אל ארץ אבותיו. רוצה לומר: פרי צחון, תהה צחינתו צרורה בצרור החיים ובימי שרב קל וחומר. ועל הבטלה, בן בנו של קל וחומר שהרי סיבה לקום ולהתקלח – אין.
ואכן, לא התקלחתי, ולא כאות מחאה הפעם, כי אם כאות בלבד. אות לבוא האביב ולפרותי הנרקבים שהצחינה שוכנת בהם. שהרי כבר נאמר בכתובים: צחן לו זלזל על גדר ויינם. וכמאמר הפסוק גם אני נם ומצחין, מצחין ונם. כך עוברים ימי, בלילות ללא שינה ובימים עמוסי חלומות וטילי טילים של חתולי חתולים מנמנמים איתי באשר אני שם.

העבר – אין, העתיד – עדין, וההווה – כהרף עין. העין, איך לומר, עצלה במעט. העתיד עדין לא צופן איזה דבר שהנפש נכספת לו והעבר – אין ואפס הלך, אפעס, כלאומת שבא.

אבל יש להודות כי יש זמנים ביום בהם נחה עלי הרוח ואני נהנה מהמרחב: חצר בביתי, מטופחת וויקטוריאנית, בחצר מדשאות רחבות כנף וכלב צעיר ומשועשע האוהב לשחק בכדור. אלו הם דקות יקרות, לצאת מד' אמות בית הבוץ שלי ולשבת בגן הנחמד לצד הכלב הנאה. לפעמים כשבחוץ קצת קריר, הישיבה הממושכת בשמש אף גורמת לפשיטת הבגד ועונג קרני השמש על העור המתחמם הם בריאות מתעצמת. לפעמים כשחם, הישיבה תחת צל עץ תמר ורוח בין ערביים, גם כן בפשוט בגד, היא המחייה נפש. לפעמים היציאה לעת ליל באור ירח לאותו כיסא שמש, תחת שמיים רעננים וגלויי כוכבים, כשצמת החתולים מתרוצצים סביבי והולכים באשר אלך, גם זו סגולה לימות משיח. וכך גם היה לי בשנתיים האחרונות, בביתי שבכפר. הנוף והנוי, החופש והמרחב, הטבע מסביב והנוחות של בית מגורים (מזוהם) הם לי לזכרון טוב.

תחילה גרתי בשכונת קרוונים עלובה, שם וויסתתי את עצמי לחיים בצד הקרקע, שוב. מהר מאוד עברתי לבית אבן מרוחק מלב ההמון, שם הערכתי השקט, השלווה והמחשבה. לאחר איזה זמן לא קצר, עברתי לבית פאר בלב ליבו של ההמון שפקד את ביתי בהמוניו מדי יום ביומו ללא רחם וללא הפסק. שם הייתי מדי פעם גם נזכר בקרוון הישן והולך לשבת בשכונה ההיא, השקטה מאוד לעת ערב. החתולים התערבבו זה בזה, מבוייתים במתבעטים, הכלבים לא רדפו וקולות הילדים לא נשמע. היו אלו שנתיים מהנות מאוד שבהם היה נסיון ראשון למגורים מחוץ לעיר. אינני שולל חזרה לישוב ספר בהנתנו תנאי מחייה טובים, עבודה או לימוד והתפרנסות שתאפשר חיים נוחים.

יום שלישי, 23 במרץ 2010

הזמנה לחתונה

היום הייתי בחתונה של חברים. הורי החתן החרימו (דתיים, טקס רפורמי). הכלה והחתן היו חמודים וחייכנים, התנשקו הרבה, התחבקו המון, שרו זה לזו וזו לזה סולואים ודואט בליווי חבר נוסף על הפסנתר. היו עוד הופעות קצרות של חברים או מכרים. הדי ג'יי היה נוראי והמוזיקה עוד יותר. סגנון של חתונות משלהי שנות השמונים. ספידי-גונזלס וסטיבי וונדר. היה קם טיפה (לא יותר מ 4 שירים מרוכזים) של משהו מזרחי-טורקי. האוכל היה צמחוני והייתי מסכם את החתונה כולה כצמחונית, למרות שהיה מאוד נחמד. החברים המוכרים שרוכזו בשולחן אחד – שחלילה לא ייחשפו או יחשפו את עצמם לקהל המשפחתי – גם הם היו נחמדים ורקדו עם ולצד החתן-קלה. עיקר האורחים היה דור מבוגר והיו מעט מאוד כוסיות או חתיכים, אם בכלל. הטקס הרפורמי היה לי סתמי ומוזר קצת. מנחה הטקס לא חבש כיפה, כמקובל בטקס רפורמי, והברכות היו משולבות הסברים באשר למה נאמר במקור ולמשמעות של כל זה. קצת חסר טעם, אם שואלים אותי. מתחתנים, נו... שחרר אותנו מההסברים ומהרפורמה. בשביל מה בכלל מתחתנים רפורמית? מה שונה "השעבוד" שבטקס המטומטם הזה ומה הרווחנו ממשהו רפורמי על גבי המסורתי?
אם יום אחד אני אתחתן אני חושב שזה יהיה אך ורק ברבנות, עם המשפחה המצומצמת ותוך דרישה חד משמעית שלא להביא מתנות. אחר כך אפשר ללכת למסעדה במשותף ובזה לגמור את הפרוצדורה המטומטמת. מי צריך את השטות הזו אם לא ההורים? ואני אומר – ואם זה רק בשביל ההורים, אז מה? מה אכפת לי בכלל? כך או כך הדבר הוא כאפס וכאין בעיני, אז אם מישהו אחר מפיק מזה רווח – שיבושם לו ויאללה, בכיף. אני ממש לא מתחבר לעניין הזה שהטקס הארכאי שבו הגבר קונה את האישה וכו' הוא הדבר הנלוז. מבחינתי ברית הנישואין היא כשלעצמה הדבר הארכאי וחסר המשמעות בחברה מתקדמת שמבינה שקשר בלתי ממוסד בין בני זוג אין משמעו שהיא זונה. ואם זה ברור לכולם אז אין בזה צורך. כך לפחות מבחינתי. ולמי שיש צורך? שיתחתן...
למסורת הזו אין חשיבות בעיני, כמו גם לברכות או הכתובה. הברית ניתנת לפרוק דה-פקטו בכל רגע, עם או בלי גרושין. כמובן שברית כזו עשתה הרבה מאוד רע בעבר, כשלא היה מקובל להתגרש – על כן יהיה זה טוב ויפה שכחברה אף נחרים את הברית באופן עקרוני. כמו למשל שיהיה יפה להחרים באופן עקרוני כל יחס מפלה או קובל. קל וחומר הוא כאשר הברית הזו עוד היום גורמת לזוגות רבים להשאר נשואים שלא בטובתם ולו בזכות אמירות כמו זו משולחן ערוך "אין הברכה שוכנת בביתו של אדם אלא בשביל אשתו" או "איש ואשה ושכינה בינייהם". כמו שיהיה זה יפה להחרים את האמונה המונוטאיסטית (שגרמה הרבה נזק לאנושות) כן יהיה טוב להחרים את ברית הנישואין. איש איש כטוב בעיניו.
ואני, שמדבר על החרמות – עדיין הולך לחתונות (אם כי אני לא אוהב אותן) ואף לא שולל שיבוא יום ואתחתן גם אני. אני לא רואה כאן סתירה בין הדברים, כי אני חושב שהחרם צריך להיות חברתי ולא אישי. חרם אישי הוא חסר טעם ורק יכול לפגוע באלו שעדיין שבויים בקסמה של מסורת. יש טוב ולא רע בלהסב נחת לאלו שאתה מבקש את טובתם (למשל משפחה וחברים).

הקיצור, היום אני ישן בת"א ומחר, יום אווילי, מהביל וחם, אמשיך בחיפוש אחר דירת פאר במחיר סוף עונת התפוזים, לא בשבת, פלוס דרושות, מרופא (ללא ריהוט, מיזוג מרכזי).

יום שני, 22 במרץ 2010

מה שמדרדר לאוטוביוגרפיה

החיים הם כמו סברינה – מצד אחד קצפת עם דובדבן, מצד שני תחתית מתוקה כזו ומסביב מארז ליחיד. רגע, זו אנלוגיה טפשית וריקה מתוכן. החיים הם בכלל לא ככה... צריך למצוא איזה אנלוגיה חכמה כדי לקנח בה את עמל יומך. החיים הם כמו ארון בגדים – כלפי חוץ אתה מרובע וחלק, אבל בפנים... מערכות לבוש. גם טפשי. החיים הם כמו תדיאור ישן – פעם עבדת והיום אתה רק מונח שם למרות שאתה לא נטען ולא עובד אבל משום מה הבעלים שלך לא רוצה לזרוק אותך. לא! הכל יוצא טפשי. איך יוצרים איזה טוב-למות כזה? אולי צריך לבוא בגישה אחרת. במקום לתאר דברים, לא לתאר דברים!!! ננסה: התפוח... לא, רגע, תפוח לא טוב. נפש האדם... גם לא. אי אפשר שלא לתאר. מה לגבי שילוב הישן והחדש? ננסה: אם ליעקב אבינו היה פלאפון הוא בטח היה האדם היחידי בתנך שיש לו פלאפון. אא... כן... יש בזה משהו. מצד אחד זה נכון, אם כי מצד שני זה לא מחזיק מים משום שזה לא אומר כלום על אף אחד שמוזכר במשפט הזה.

טוב, זה לא יכול להיות הנושא לפוסט הבא בבלוג המוצלח שלי. כנראה שאי אפשר לחלץ משפט מפתח בכח ומבלי שתהיה לך איזה חבית דגים להעזר בה להשראה. על מה עוד לא כתבתי? כבר התלוננתי על האבטלה, כבר סיפרתי על האינטרנט האיטי, כבר עשיתי את הדמות של הכותב הרוסי, כבר לכלכתי על מישהו... המממ, זה ממצא את עצמו די מהר הקטע הזה של בלוג, מה? דווקא מעניין, כי אדם אומר לעצמו – אני! אני עולם ומלואו אני! ומה מסתבר? שאדם הוא ממש לא עולם ומלואו. אדם הוא רק אדם ורב ימיו לילות. אדם הוא 5-6 פוסטים אישיים והרבה זבל'ה מסביב. אין עומק, אין יותר מדי סיפורים מעניינים.

נו, בטח, ברור שיש ויש. יש כאלה שהתהלכו באפריקה 3 שנים וחלו במלריה, עברו את המדבר הלבן וחצו את הגובי עם גמל דו דבשתי. יש כאלה שישבו עם שועי עולם או שנלחמו בממלוקים וסיפורי גבורה להם רבים. אבל מה כבר יוכל לספר נער חלקלק ותמיר מדור המהפכה (או! הנה זה משהו שתמיד אפשר לכתוב על עצמך ולא משנה אם יש בו ממש או לא. מהפכות תמיד היו ובטח היה גם משהו באזור סוף שנות השבעים. לא כל המהפכות הן מהפכת אוקטובר או המהפכה המדעית)? אספר קצת על עצמי אם כן:

נולדתי בשלהי המהפכה. הורי הם ילידי הארץ כמוני וכמו אחותי המאומצת שדומה באופן מחשיד לצד של אבא. את הילדות ביליתי בתחלואה כללית לצידם של אמא חרדתית, אבא סוציופט וסבים וסבתות זקנים וחולים. זכרונות הילדות החזקים ביותר שלי הם תוכניות טלוזיה. במיוחד תוכניות לימוד שהוצגו בערוץ הראשון (והיחיד) בשעות הבוקר-צהריים. לימוד אנגלית עם גבי ודבי או השכנים, לימוד פעולות חשבון עם דני הפדופיל וארבעת הילדים שבאים לבקר אותו בביתו, לימודי ארץ ישראל עם איזה קוקסינל ממושקף שאחר כך הייתה לו הצגת יחיד על איזה אח מפגר או ילד אוטיסט... משהו כזה. מה עוד היה שם? בבוקר מוקדם, נגיד, עד תשע, היו נותנים תוכניות ילדים. רכבת ההפתעות ומר קו. אחר כך מתשע עד 12 היו תוכניות לימוד. יכול להיות שמ 12 עד 2 הייתה הפסקה בשידורים, אני כבר לא בטוח. היום זה נראה לנו כזה אבסורד – הפסקה בשידורים. יש לך זמן אוויר, למה שלא תממש אותו? אבל אז, בערוץ לא מסחרי היו הפסקות. גם בלילה, אחרי ששידרו את ההמנון היו אומרים "כאן נפסקים שידורינו לערב זה" ושקופית של "השידור יתחדש בשעה 7:00” הוצג. בשתיים עד חמש היו כל מני תוכניות שונות, כמו סדרות באנגלית, שעשועונים לילדים וסדרות מצוירות: מסע בין כוכבים, פיצוחים, רובוטריקים וכדומה. בחמש ערב חדש עם דן מרגלית. בחמש וחצי היו נותנים תוכניות לילדים אבל גם לנוער. מקגייוור, ג'יג'י (מנגה בערבית), ביל וסבסטיאן (ערבית), טין-טין (צרפתית), מחץ הדלתה (עברית), מקרון 1 (עברית), אליסה בארץ הפלאות (עברית אם אין טעות ואז זה בשפה לא מובנת). בשבע או בשבע וחצי – חדשות בערבית מן אורשלים אל קודס. בשמונה חדשות. ברבע לתשע סדרה כמו שושלת או דאלס. בתשע וחצי משהו כמו קולבוטק, מבט שני, תצפית. אחר כך אני כבר לא זוכר כל כך, אבל כנראה שוב איזה סדרה אנגלית שהיא קצת יותר פשע ואלימות כמו קוג'אק או המלאכיות של צ'ארלי. אחרי זה הגיע זמן לשון, פסוקו של יום, ההמנון וכאן נסתיימו שידורינו.

אני זוכר שהייתי מתעורר בשש בבוקר, חולה כהרגלי, הולך לסלון ונכנס לספה הגדולה ומתכסה שם בסמיכה הכחולה הגדולה וקופא מקור. אבא כבר היה בעבודה ואמא התחילה להתרוצץ סביב הילד החולה והילדה המאומצת שצריכה ללכת לבית ספר וסביב עצמה שצריכה ללכת לעבודה. לא הייתה בעיה להשאיר אותי בבית כי היו שם סבא וסבתא ואבא היה חוזר ממילא בשעה 2 מהעבודה שלו, כך שעל פי רוב אין בעיה.
ומרגע שהתחילו התוכניות עד שהייתי נרדם מתישהו בסביבות 10 בערב, הייתי מול הטלוזיה. לפעמים מקיא, לפעמים עם כאב כזה או אחר, לפעמים היו מפריעים לי נורא באמצע תוכנית מאוד חשובה ולוקחים אותי לרופא או לבדיקת דם. לפעמים היו מציקים לי לאכול (את זה הכי שנאתי לעשות). הייתי יושב במשך שעות רבות, עם חום, כאב, הקאות ותחלואה כללית – תמיד מול הטלוזיה. אחד הדברים המעניינים הוא שלמדתי לקרוא מאוחר מאוד. למעשה, עד היום אני לא מספיק לקרוא את הכתוביות עד הסוף כשאני מנסה. כילד עד שהכתוביות היו מתחלפות הייתי מצליח לקרוא אולי את המילה הראשונה. הסיוט הכי גדול שלי זה שבכיתה ייתנו לי לקרוא בקול. לגמגם במשך 4 דקות על משפט של 10 מילים שאין מילה שיוצאת נכון ושאחרי שהשלמת את המילה הקלוקלת מתקנים אותך ואתה חוזר על המילה המתוקנת כשבמקביל אתה קונה עוד זמן להתרוצץ על המילה הבאה ולנסות לזהות אם היא מוכרת. ככה זה דיסלקטים.

טוב, כתבנו די להיום. אולי בפעם הבאה נמשיך מאיפה שהפסקנו. אני יודע שזה לא כל כך מעניין, בכל זאת – זה לא איזה סיפור גבורה או הרפתקה. אבל זה מה שיש לי והיות וממילא איש אינו קורא כאן, אני יכול להמשיך כדרכי.

יום שבת, 20 במרץ 2010

ערב שישי בבית


שעות השינה הרבות מכלות יומו של מובטל ואין לו דין לתת לאיש באשר יהיה לו. אחד עושה לנפשו, אחר עושה לביתו ויש שפשוט ישנים כל כמה שניתן להם בחסד לנמנם ולחלום. אינני יודע מי מבין הטיפוסים המפוקפקים שמניתי הוא תבנית דמותי, אם בכלל. אבל לאחרונה התחלתי בספורט הזה של לישון עד בלי דעת. אולי חולה, אולי לא – אין הדבר חשוב כעת. הלכה למעשה הדבר אומר כי אינני מחפש עוד דירונת קטנטונת לשכן בה את החתולים ואת עצמותי הכואבות, אינני מחפש (ואף פעם לא חיפשתי) עבודה באופן פעיל וכן שכל מה שמצריך אותי להתעורר ולקום הוא לנטל בזוי ונאלח עד ששוב ניטוב המזל והגוף מוכן להירדם. כמה שאני אצטער על כך יום אחד כשכבר אהיה מת בקבר האחים שלי ואשכב שם חסר מעש או תנועה. ודאי ארטון על השעות היפות שבזבזתי בשינה עמוקה מתוקה ונמנמנית כשהייתי עוד חי. לשכב בחושך ולהירקב ולהסריח אוכל כל עוד עומד או רץ הזמן, ביום פקודתי. אבל לחיות את החיים... [ג' צלצלה, הולך לראות אצלה ארץ נהדרת].

*** חמש וחצי שעות אחר כך ***

יום שישי, לא קר מדי אבל גם לא חם. כמובן שבעיר הגדולה החבר'ה יצאו לבלות, לשתות ולקפץ בין סחי הַכּוּסֶפוֹת (כונפות + כוסיות. המצאתי הרגע. בטח מישהו חשב על זה כבר לפני. האמת – זה גם לא כזה להיט). אבל איזה חבר'ה? החבר'ה של מי? והאם הם באמת מבלים? שותים ומקפצים בין סחי הכוסיפות – זה בסדר. אבל האם זה באמת בילוי? לא, שלא יצא כאילו שמה שאני עושה זה הדבר העדיף. שתיים וחצי בליל שישי, אני כבר כמה שעות מול המסך, רואה ברצף סדרות מטומטמות בעברית ומשחק שח עם המחשב כשמדי פעם מישהו פונה אלי במסנג'ר. החתולה כהרגלה התיישבה על זרוע ימין כמו שהיא עושה תמיד והניחה את הראש רחוק מהלב כי זה מפריע לה להירדם. כל כך חמודה... שחורה כמו נעלי השבת של עוֹבָד, כמו שאומרים. הצעירים, ז"א.

[פאוזה]

לפני שנסעתי לגלות לא הייתי יוצא הרבה. זה היה עד גיל 25 בערך. ואז התחלתי לצאת קצת יותר, אבל אז עברתי לגור בגלות ושם במשך שנתיים כמעט שלא יצאתי. ז"א פה ושם, מעט מאוד. ודאי לא נהניתי ולא הייתי מחשיב את היציאות ההם כבילוי. כשחזרתי לארץ התחלתי לצאת יותר וזה היה כיף, לפחות בזיכרון שלי מהתקופה ההיא היום. אחר כך שוב יצאתי לגלות של שנתיים (הגלות הזו לא אמתית, פשוט עברתי לגור בקיבוץ) ושם... שם יש את הפאב השכונתי והיחיד של הקיבוץ, ויש חדר פינג-פונג ושכנים שבאים והולכים כל הזמן... היו אנשים כל הזמן מסביב אבל אלו לא היו יציאות לבילויים. זה היה משהו אחר – קיבוץ.
ואז חזרתי לעיר שבמשך השנתיים הללו תמיד חשבתי עליה כמו על מוסד בילויים גדול ונהנתני. ומאז שחזרתי (למעשה זה לא מדויק, כבר במשך השנתיים של הקיבוץ כשהייתי מגיע מדי פעם למרכז כבר אז) כל יציאה הייתה כבדה לי. לא הצלחתי ליהנות ממש במועדון רועש ומלא אדם. לא מושך אותי לשבת על הבאר עם הגולדסטאר שלי (אולי גולדסטאר יקראו את הבלוג ויציעו לי בירה בחינם על כל פעם שאני מזכיר את שמם?) כשסביבי רועש וצועקים אל תוך האוזן כדי להגיד "אאא... סבבה". בקיבוץ הייתי דווקא רוקד ופעם לפני הקיבוץ גם הייתי רוקד – אבל עכשיו כאילו שזה לא בא. יש איזה כובד, כמו שאמרתי. אולי זו האבטלה? אולי חוסר הבהירות של העתיד? אולי השהות הקרובה מדי להורים? אולי מצבם הבריאותי? אולי יותר כיף לי להיות עם החתולים שלי מאשר באיזה פאב? (בזה האחרון אני דווקא לא בטוח. כיף לי אתם, עם העלוקות הקטנות והשעירות הללו, אבל אני לא חושב שאני נזכר בהם הרבה שאני יוצא. אני אנסה לשים לב ולזכור אם זה קורה).

הרי בשביל מה כל זה? בשביל מה העבודה, הכסף, היציאות, התארים, הבגדים וכל מה שמסביב? מה המניע להכל? הכל רק צינור שדרכו אתה אמור להגיע לדבר נכסף. אבל מה הדבר הנכסף? זאת קשה להגיד בברור. אולי החיים ע"פ המוסר, אולי אהבת אמת, אולי הטבעת החותם על היקום לפני שמתאדים. אני לא מאמין באלוהים כך שהאופציה הזו לא פתוחה בפני – אבל זה יכל בהחלט להיות מטרה הולמת, אם יכל. דרעק.... הפוסט הזה נהיה כבד מדי. כשזה לא כיף לכתוב קל וחומר שלא כיף לקרוא ובן בנו של קל וחומר שהקו המקשר בין המילים הולך ומטשטש כי הכל משעמם. אז רגע לפני שנפסיק, נעשה ניסיון לחזור לדמות האחרת – זו שמדברת כמו בספרים המתורגמים מהקלסיקות:

*** החלפת דמות ***

[מתוך תחרות סיפורים קצרים של עד 10 שורות כשהנושא הוא "סטירת לחי"]

שדרות נייבסקי, 1844: יליזבטה אלקסנדרובנה רופוב, נערה לבנת עור ויפת מראה כבת 17 לבשה את שמלת החתונה שלה מלפני שנה וגמרה אומר בליבה לקפוץ לנהר. ואסילי ילך-ולא-יגיע איזאקוביץ', בעלה, ודאי עדיין שיכור ומתבוסס בקיאו, מגדף את אם האלוהים ומגהק כמו דב. עם אף שבור שכזה כבר לא ירצה איש לשכור אותו כעגלון. דב, ממש דב! ודאי כבר הרס איזה כיסא בבית או שבר צלחת וירק תוך גידופים בסגנון ידוע. יליזבטה אלקסנדרובנה נזכרת בקיץ האחרון שלה כאישה חופשיה, בנדנדה על הנהר ובציוץ הציפורים בעת שקטפה פטריות סביב בית אביה שבכפר, מרחק 24 פרסות מגבולה המזרחי של העיר. ואסילי זה, עגלון ארור, נשק לה אז בגילופין, בנוכחות הוריה כששרת את הגנרל צ'יזוקי (שעשה עצמו כאילו לא ראה, אך זה ידוע כממזר גדול וודאי ראה). היא סטרה לו בחזקה ואביה אילץ אותם להינשא או שידווח מיד לפקיד האחראי ואף הוסיף כי ידחוף לו כמה קופייקות תחת השולחן – משמע שואסילי ילך-ולא-יגיע כבר לא ילך וכנראה שלא יגיע. סטירת הלחי גדעה ממנה שנותיה הטובות וממנו הנדוניה. יליזבטה אלקסנדרובנה מזילה דמעה וחוזרת דרך שדרת נייבסקי אל ביתה, פחות הכיסא או הצלחת ששבר ולבעלה אדום האף. היא תחיה עוד 50 שנה. גם הוא. הגנרל מת כממזר.

יום חמישי, 18 במרץ 2010

פינת פולחן האישיות

אין לי כח היום לזוז. אני מקווה שאני לא נהיה חולה, כי זה יהיה בזבוז – אם אתה כבר חולה לפחות שתהיה לך עבודה ואז תרוויח חופש. אבל מובטל חולה זה כמו החתולים האלה הסינים או היפניים שאין להם שיער, אבל אחד שיוצא עם מוטציה שבאמת אין לו שיער גוף כי כל הזמן השיערות נושרות לו. כאילו, גם הפסדת פרווה, גם החתול משיל שערות כל הזמן. טוב, אנלוגיה לא טובה הבאתי... אז אני אעבור לספר על משהו אחר. אולי ננסה לפתוח פינה חדשה בבלוג (כי בינתיים הוא משום מה לא מתרומם). פינת... איך נקרא לזה? פינת "פולחן אישיות". אחת לאיזה זמן מוגבל אביא דמות שהכרתי ואסקר אותה באופן אנונימי. לכלום ללא יוצא מהכלל יש שריטות, אבל לדמויות שאני אביא יש שריטות עומק ברורות. אם כן, הפעם בתפריט:

סמי המיצרי
אתמול יצאנו לאיזה מסעדת המעמד הבינוני נמוך עם מלצרים קוקסינלים שמשווים מראה של מסעדת מעמד בינוני לא נמוך. היה איתנו גם סמי (רווק, 30+, לא היה ולא יהיה לעולם קשר רומנטי ו\או משפחה, כולירע). סמי הוא... אם צריך לסכם במילה אחת שתכלול את רוב ההגדרות של סמי אז אני אבחר במילה: יצור. פרא אדם, פושע נמלט, הומוסקסואל לטנטי, מתוסבך מהתחת, עם זיכרון טוב לכרטיסי אשראי שהונחו לרגע על השולחן ותיק בית ספר מלא באמל"ח. לסמי יש סיפורים שבגדול יש מצב ש 90% מהם לא מדויקים ושאר ה 90% הם לא אמת. ז"א יש לו הרבה סיפורים שיספיקו ליותר מאדם אחד. למרות שסמי הוא מיצרי, יש לו חזות אשכנזית: נמוך ושרירי עם עיניים מתרוצצות וחיוך של מניאק. סמי מספר שפעם כשישן שמע קולות וכשהוא התעורר הוא הבין שמנסים לפרוץ לו לבית ולגנוב. סמי התנפל על הגנב ולקח ממנו כסף כדי לתקן את מנעול הדלת שהוא הרס במהלך הפריצה. כמו כן, לסמי יש הרבה סיפורים על אינטראקציות אנושיות בינו לבין הסביבה דרך גז מדמיעוספריי פלפל. אם זה תקיפת אופנוען במהלך נסיעה או אם זה הכאת אישה מבוגרת ולא בהכרח נורמלית בשבת בבוקר ברחוב, בעזרת מקל של מטאטא. סמי טוען שיש לו קוד ושהוא אף פעם לא פוגע בחפים מפשע. גם שניקב 4 גלגלים ושבר חלון לזה שחתך אותו בכביש (הוא גם מתכנן לשרוף לו את האוטו – שזה טמטום מוחלט מצידו כי לשרוף אוטו זה לא נזק. אוטו שרוף מקבל החזר ביטוח. ניקור גלגלים וחלון זה על הבעלים כי לא כדאי לשלם השתתפות עצמית או להפעיל ביטוח על דבר כזה בגלל הפרמיה של שנה הבאה), הכל נעשה תחת קוד צודק. רק מי שמגיע לו להידפק נדפק אליבא דסמי. יש שאומרים שהוא נולד נבלה וכבר תכננו לקבור אותו כתינוק, אבל משהו השתבש וכולנו משלמים עד היום את המחיר. בצבא, שמקבל כל אחד בלי לבדוק קודם עם מי יש לו עסק, סמי היה שוטר ומיותר לציין שכשוטר סמי ביטא יפה את עצמו. מי זה היה שאמר "המכונה שבאדם"? היידיגר? אולי הגל? אחד משנייהם אם אני לא טועה. אז סמי השוטר היה הזבל שבאדם. המוטו שלו היה ויהיה שמי שנתפס ישלם את מחיר התפיסה. אם בבית המשפט או אם במהלך שיח עם סמי.
מי הם החברים של סמי? לא ברור ולא ידוע. אולי מפאת ביטחון שדה. אבל לכל הפחות ידוע על מוזיקאי מוכשר אחד, סטודנטית לתואר שני בפילוסופיה ומדי פעם איזה דוקטור לביולוגיה שמתרועעים אתו. אולי יש אחרים. ייתכן שאף חברי כנסת, איש לא יתפלא. המושך בסמי הוא רק העובדה שהוא שונה מכל מה שאתה. זה לא שיש לו שכל. זה לא שיש לו חוש הומור. לא שהוא איש שיחה נעים. ז"א – כן... אולי יש קצת מאוד שכל וקצת מאוד הומור וגם קצת שיחה (כי הוא מבין בהרבה דברים, הוא חובבן מקצועי). מה מושך יצורי ביבים כסמי לחבור אליו? אולי השעמום הקיומי? אולי הוא מצליח לשבור שגרה עם האשיות המוזרה שלו בכל פעם? השריטות שלו כלכך רבות שלא ניתן בכלל להתחיל לספור. ובכל זאת הוא איזה דמות שלא ברור אם היא יותר צבעונית או יותר אפורה. כמו איזה תוכי גדול ומדבר שפעם קנית ושיש לו נוכחות בחודשים הראשונים של חייכם המשותפים, אבל אחר כך אתה פשוט חי לצידו. משהו אפור עם נוצות צבעוניות.
ייתכן שסמי בחובות של 300 אלף שקל וייתכן שכבר צבר חצי מליון דולר. אין לדעת. מה שבטוח שעל פניו נראה שלא חסר לו כלום. עם 4 מחשבים, דירת 5 חדרים (חי לבד ככלב), אופנוע, גאג'טים אינפנטיליים מיכלי גז מדמיע שמתחלפים תדיר – נראה שהעסקים של סמי מצליחים. למרות שהוא לא רשום כעובד בשום מקום תראה אותו לובש מותגים; הארונות שלו מלאים בגדים בכמויות של מחסן הבגדים של ויצו ולפעמים גם באיכות הזו. טי שרט וג'ינס. את הכל הוא קונה במבצעים והוא יודע על מבצעים. לא נורא, נקנה עכשיו 4 שקים של עשרים קילו אבקת כביסה ונשלם על שלוש במבצע. אז יהיה לאחר כך. בבית יש הרבה חדרים ממילא.
בזבזתי עכשיו 2-3 דקות בחשיבה על מה לכתוב משהו חיובי על סמי. בהתחלה הייתי בטוח שחייב להיות משהו ואחר כך חשבתי שאני לא מוצא כי אני כבר בשוונג של להכנס בו. אבל עברו עוד 2-3 דקות והבנתי שאין בו שום דבר טוב. הוא כמו כל אחד אחר – חי את חייו בדרכו. מתפרנס כנראה בכבוד מכל מני עסקים מפוקפקים, מחזיק כנראה איזה משפחה\חברים\חתול איפשהו, מנהל מערכת חוקים שאולי ידועה רק לו – וגם זה לא בטוח ו... סמי. סמי המיצרי. מי יבכה בהלוויה השלו? זו תהיה הלוויה של 6-7 איש. או 600-700, אין לדעת.

יום רביעי, 17 במרץ 2010

עכשׁיו זה מגרד

איזה טינופת פה... לא מנקים. לא מנקה. למה אני לא מנקה? מה זה, יפה ככה עם הפירורים שׁל הלחם על המיטה, העלים שׁנכנסו עם הרוח, העיתון שׁל המודעות דרושׁים, המלח שׁקצת נשׁפך וחרצני זיתים? לא, כי יפה זה בטח לא. בקטע שׁל יופי אולי אין באמת שׁאלה. חן אולי? גם לא חן. זה מאוס. זה נמאס להיות כזה מטונף כל החיים. אבל מה נעשׂה? תנקה – יתלכלך שׁוב עוד רגע, לא ככה? אבל נמלים, אומרים לי. נו? אז נמלים! מה קרה מנמלים? מה זה יונה? זה מביא מחלות? זה קקי שׁל חתולה? הם משׁאירים את הגוויות שׁלהם מפוזרות וזה מפריע לך בספונג'ה כי הדם שׁלהם נמרח והם נתקעים בחריץ שׁל הבין שׁל המרצפות? נמלים. באות, לוקחות גרגר, הולכות – נגמר הסיפור. אז אתה פחות גרגר מהטינופת שׁיצרת מסביבך. נמלים!!! ואיך תכניס לפה אנשׁים, אומרים לי. אבל למה איזה אנשׁים באים פה? אני גר בטיזיל-חור בכושׁיליראבו שׁהכל בטון מזויייייין מסביב והדבר היחידי שׁנכנס פה זה אולי האמא שׁלי שׁאומרת לי לבוא אצלהם שׁהיא תחמם לי אוכל. וממילא היחידה שׁנכנסת פה זה גם היחידה שׁמנקה. אם כי זה לא בדיוק ככה... אני... איך להגיד את זה? כאילו... אני ישׁ לי... קניתי רובוט. לא R2D2, סתם כזה עיגול שׁהוא מסתובב ושׁואב את האבק. יעלה כמה שׁיעלה כמו שׁאומרים, ככה אמרתי לעצמי וקניתי. בתכלס זה אחלה שׁל דבר החרא הזה. באמת עובר, מנקה, אתה חוזר הבית ישׁ לך רצפה נקייה. השׂערות שׁל החתולים, החול שׁהנמלים הוציאו מהבין שׁל הבלטות, המוך מתחת למיטה – הכל זה אוסף. ועד שׁהלכת וחזרת הוא, הרובוט, חוזר למקום שׁלו לבד ומתחבר למטען החשׁמלי שׁלו שׁיהיה מוכן עד לפעם הבאה. ופעם הבאה, אתה מוציא לו את התא שׁל הזבלה, וזהו. בתכלס זה בית זונות. ישׁ גם לרובוט הזה אחות רובוט שׁעושׁה ספונג'ה אבל זה עוד לא הגיעה לארץ. נראה, בעזרת השׁם, אם מישׁהו יסע לחו"ל או אם יגיע לארץ ויהיה קצת כסף, או לחלופין דירה לגור בה – מה שׁיבוא קודם – נקנה גם את האחות הזות. חבל, שׁלא יהיה לבד. שׁישׂחקו, פעם הוא בטעינה והיא שׁותפת ופעם היא בטעינה והוא באבק. זה עולם אחר. אני זוכר, מסכנה האמא שׁלי שׁהייתה צריכה עם הספונג'ה כל הבית לעבור, ואחר כך ליבשׁ, ולפני כל זה עם המטאטא... איזה בלגן יא אללה. בשׁביל מה? בשׁביל מי? היום ישׁ עוזרת והיא, האמא שׁלי, טוענת שׁתמיד הייתה עוזרת, למרות שׁאני לא זוכר את זה ככה. מה שׁבטוח, אני שׁונא את הניקיונות האלה. זה מביא לי ג'ננה הבזבוז זמן והשׁעמום וזה גם מאוד מייאשׁ – למה ברור לי שׁישׁ סיכוי שׁעד הערב הבית שׁוב מלוכלך. לפעמים זה מחזיק כמה ימים, אבל נו? אז עוד יום יומיים נקי. מה ישׁ בזה? מה עשׂו כזה סיפור מהנקיון כל כך? נניח אם זה מביא מחלות, בסדר, זה אני מבין. תהיה בריא וזה הכל. אגב, בשׁביל זה בדיוק בזמנו קניתי מדיח. אמרו לי "בחיים לא שׁמעתי בנאדם אחד שׁגר לבד שׁיקנה מדיח – בשׁביל מה לו?” אבל אני יודע שׁזה היה הדבר הנכון לעשׂות. למה? לא כי באמת אכפת לי שׁאת הכוס שׁל הקפה שׁנשׁאר רק הבוץ מאתמול בצהריים ובתוכו כבר 2 סיגריות וקליפות שׁל גרעינים שׁחורים אז אותו אפשׁר ככה לתת קטנה על הפח, שׁירד העיקר ועם המים זורמים 5 שׁניות נהיה שׁוב צבע זכוכית (רק בשׁפת הכוס נשׁאר הלכלוך, אין לי מושׁג למה דווקא שׁם תמיד). לי זה לא מפריע. אבל הייתי חולה כמה פעמים מזה. וצלחות אם נניח אכלת בורקס? מה זה בורקס? מה זה חומוס? זה ריבה? בורקס. קצת פירורים היה שׁם. אז אתה עושׁה ככה פלופ-פליפ עם היד ואין פירורים. בשׁביל זה מים ואז סבון ואז שׁוב מים ואז ליבשׁ ואז לנגב ידיים ואז לשׂים עוד בורקס בשׁביל שׁיהיה עוד פירורים ושׁכל הסיפור מהתחלה? יאללה כוסואומו. היה בורקס, עכשׁיו עוד בורקס וביניהם עבר 48 שׁעות. מה קרה? עברה שׁם נמלה ולקחה כמה פירורים שׁהיו מקודם?

בקיצור, המדיח מאוד טוב. צ'יק-צ'יק מכניסים בתוכו ועם הטבליה הזו – במקביל הרובוט עובד ואתה הולך לאכול אצל האמא שׁלך (שׁהיא אגב, אני לא יודע למה, אבל אצלה כל אוכל בצלחת חדשׁה. נתת לי מרק? גמרתי לשׁתות את המרק. שׁימי פה את האורז עם העוף. לא! צלחת חדשׁה. זה לא נעים צלחת לא נקייה היא אומרת לי. מה לא נעים? הרגע אכלתי מזה מרק. זה מרק שׁלי. שׁתהיה בריאה. גם לה ישׁ מדיח.) בקיצור, עד שׁחזרת הבית ישׁ לך רצפה נקייה, כלים נקיים והמיטה גיהינום עם הפירורים שׁל הכל והטינופת והבלגן ובתוך כל זה החתולים יושׁבים וישׁנים. איך אומרים, ישׁנים או יושׁנים? אחד נכון, אני לא זוכר איזה.

יום שלישי, 16 במרץ 2010

This webpage is not available


יום זה וזה, התעוררתי משום מה בתשע, רק האל יודע למה וכל מלאכי שרת מתפלאים יחד איתי על שום מה ולמה זכיתי עצמי וזיכיתי את הרבים בנוכחותי המוקדמת. אולי, אמרתי בלבי, אשוטט מעט ברחוב של האינטרנט ואגלה עולמות חדשים ונסתרים מן העין. אבל הנבלות כנראה מעדיפים שאני אמות בקור, בגשם, ברוחות, כמו כלב, זאב – רועה גרמני, נאצי מברגן-בלזן: האינטרנט חלש אופי היום. כן, תמיד חלש – נו מה? כסף הם יודעים לקחת אבל שרות זה כבר סיפור לגמרי אחר. אלחוטי הם אומרים לך בגאווה כאילו זה קדמת המדע ורק אתמול שודר הגל הראשון. מוכרים לך חלומות על גלישה מהמיטה ומהסלון ומחדר האורחים ומהמטבח, מחדר העבודה ומחדר המשחקים של הילדים, מהחצר ומהגזיבו, מהכלוב של התוכים ומביתו של החילזון-בלי-בית... מבטיחים ומבטיחים. אבל איפה? אני יש לי חדר שינה? יש לי חדר אורחים? אפילו ילדים אין לי וכבר הם ריהטו להם חדר שלם ועוד הוסיפו אינטרנט אלחוטי עם גלים חדשים שיצאו רק אתמול אל הדרך. מה ביני ודירת החדר שלי לבין כל ההבטחות שלהם? צריך להתלונן שם למעלה, בגוגל או באייקון או בלינק או איפה שהצעירים מתלוננים בעניין של האינטרנט. ללכת שם ולדבר עד שהם יישברו – והם יישברו. אומרים לך שזה העולם החדש ופה הכל בלחיצת כפתור וכבר אין לחיצות ידיים מעל או מתחת לשולחן. אין איזה 31 שקל ו 40 אגורות שנשארו לך בארנק שאתה שם ככה ליד המאפרה וכאילו שוכח אותם ביציאה מהפגישה, בשיא האלגנטיות, כשכולם מבינים שאפשר להגיע להסדר ומי יודע? אולי אלו לא 31 השקלים האחרונים שיישכחו ליד מאפרות... כך או כך, אני באמת צריך להתלונן שם, אבל קודם אני אלך לשכנים הרוסים שלי שמהם אני קולט אינטרנט אלחוטי. הנבלות – כאילו לנקר עיניים – באו לארץ והתמקמו רוסי בצד רוסי פה בבניין ליד (גם מסתיר את השמש מקולטי השמש לפעמים). ואם כל זה לא מספיק, ללא ספק על מנת להכעיס, כל אחד ואחד מהם רכש חבילת גלישה אלחוטית ודאג להנציח אם שמו בעיטורים של ססמה וקידוד... הנה איגור56, וזו מארינה, ויש את ולאד_הגדול (יימק שמו, עוד לא מצאתי את הססמה שלו). ויש את הצנועים, עם ברירת המחדל של הראוטר, שלא דאגו לנקר עיניים לשכנים ונשארו עם שם ברירת המחדל TP-LINK ועם סימן קריאה ליד הסיגנל שאומר שהרשת לא מאובטחת וניתן לגלוש. ודאי מדובר ביודעי ספר. ודאי קראו את האחים קרמזוב ולא מתוך שעמום כשלא היה טלוויזיה. אין ספק שאת הנפשות המתות של גוגול יידעו לדקלם גם אם יוציאו להם את כל הסתימות מהפה. אבל האות חלש... ורק באיזה זווית מאוד מסוימת שאחרי זמן מה עושה כאב עמום בכליות ובצוואר, רק ככה אפשר לגלוש אל האופק. הבלים, הכל הבלים אני אומר. שלא יבטיחו לכם אלחוטי ושלא ינופפו בעכברים מזן חדש – כאלה יש פה בחינם ואין סיבה שאני או מישהו אחר ישלם בעדם.
נה! בבקשה: This webpage is not available

הרוסים האלה שבאו אין להם תרבות. הכל זה טרנס וטרנינגים וסיגריות נקסט וויקטור צויי ודיבורים על פושקין שמעולם לא קראו אבל יודעים שזה שם שיש לנפנף בו. ופה שורש הבעיה... כשאתה כל הזמן פושקין ופושקין אבל לא קראת אפילו מילה מיצירת המופת שלו "ריקוד אחרון ופרידה" אין פלא שגם באלחוט שלך הדף אינו זמין. כי זה הכל זיוף.

מר רִיר אֵנְד

יום שני, 15 במרץ 2010

אכזבה גדולה: כנראה שאמשיך בכל זאת





איך עוד לא גילו כמה כישרוני שאני? איך עוד לא הציעו לי בגדים בחינם מחברות ענק – רק שאלבש, רק שאתנסה? איך לא הוזמנתי עדיין לפתיחות חגיגיות של ליין הבשמים האחרון של מארי קירי או ליום הולדתו השבעים של לואי דה פינה במסעדת פנויים-פנויות רמת חובב? כל זה נסתר ממני ואף שובר את הרוח. אגיד פשוט – כן, שובר את הרוח. אאא, דמות קפקאית שכמוני, פקיד עלוב שאפילו אינו פקיד (על כן סתם עלוב), כך כותב את ראשונות מילותיו וכבר תוך שעתיים שלוש מרגע ההתגלות – כלום. הכל קורה כל כך מהר בעידן התקשורת האלקטרונית. ממש שעתיים שלוש עוד לא עברו; אין מה לדבר, פשוט שום כלום. מה פירוש כלום? כאין וכאפס. כעין וכאפעס. זה עולם אכזר העולם הזה של הבלוגים. רק המוצלחים ביותר מגיעים לגדולה ואילו אנחנו, הנפשות האמתיות, חסרות הזוהר, חסרות החן, חסרות הדמיון, הכישרון, היופי, ההשכלה, מתק הלשון, ידע השפות, ידע בכתובים, נאורות, אצילות, אדיבות ועוד הרבה מאוד תכונות נפלאות – אותנו שוכחים וזורקים לתהום הנשייה. כמה אכזר...

לאחר שכתבתי את הפוסט הראשון כיביתי את הטלפון והלכתי להתקלח. כשהגעתי למקלחת אמרתי בלבי: לא ייתכן כדבר הזה. הם רוצים ודאי לראיין אותך בשביל עניין כזה או אחר, אחרת מה? כבר יש לי האחריות והמילים נפוצו לכל עבר בממדים הקיברנטיים וביקומים מקבילים. כיצד זה אני, עגלון חסר 4 שיניים קדמיות, יכול כך לכבות הטלפון ולמנוע מהם גדולה אמתית. ואכן, הסרתי את המונע וחזרתי להתקלח. כבר עמדתי לפתוח המים אך אז השגתי בהשגה רבה כי כשאתקלח לא אשמע הצלצול וייתכן כי שמחתי תהיה סבלם של רבים. הנחתי המגבת חזרה למקומה ושבתי ללא מקלחת (אף כי גבר הצורך מאוד, כך אומרים). לא צלצלו. ז"א אולי פעם אחת צלצלו והתביישו וברגע האחרון אמרו "מארחבה" בערבית אך השתהו כשעניתי "מארחבטיקה יא זלמה, שו אל עכבר? על הכיף כיפאק" שתיקה מהצד השני גרמה לי לרצות ולדעת במי מדובר, להכיר הנפש הכנועה שכה התמוגגה למקרא מילותי – אז אמרתי: "ג'יב אל אוויאה" וניתקו.

אני קורא מעל בימת חובבים זו, כלאחר יד וללא כחל ושרק, בוקי, שריקי, צבי, ישראל, בימותיך חלל – שמע קולי והאזן תפילתי למען ירבו ימיך מעל לאדמה. אל תבוש ואל תכלם ואל תתקלם עלינה, יא זלמה, למה בשופאק בעדן!

אל מוסלסל דאקיקה,
מקגייוור.

הכרות ראשונית: אשיות בלתי רצויה















מה משעממים הם חייו של מובטל. אינני מובטל כרוני, אף עבודה ממש מעולם לא הייתה לי – אם להודות על האמת. רק ככה, פה ושם, דברים מזדמנים כמו שאומרים. והנה גם היום – מובטל, אין מה לדבר. נו, נו, כן, ודאי שיש אי איזו היסטוריה וסיפורים משם ומכאן, יש כמו לכולם. אין זה עניין חדש או מיוחד ששומה על המובטל לספר, אף כי הוא עושה זאת ואף מגדיל ומפאר ומאדיר לפעמים מנה אחת אפיים וזו בשביל להעביר הזמן בעוד קצת זמן ולו בכדי שלא יאמר בלבו בארוחת יומו כי דבר וחצי דבר לא נעשה כתמול שלשום וכמחר מחרתיים. הנה למשל היה זה רק היום שישבתי אצל בית הכיסא, במחילה, ועשיתי כל צרכי מי לטובה ומי לרעה, דרכו של אדם היא. והנה הגיעה העת לשלם מס בעד התענוג הנשגב והנהדר, גם כן כדרך רבים – להעביר איזה שיוף על הטחורים – כמו שאומרים הצעירים מבתים ידועים שלהם לא תרבות ולא ספר (ואולי איזה ספר מחזור בכל זאת יש). המובטל, עודו יושב בכיסא מלכותו וטחוריו עוד לא שויפו (איו, איזה ביטויים שיש להם לצעירים – אבל אלו הם המילים וזו השפה, כפי שנסתבר, ואני בין עמי חי, ישראל – וכי אקום לשנות סדרי תבל? יהיה כדעת הצעירים); אם כן, עודו על כיסא מלכות, כאמור, חושב המובטל כי אם ישב ואם יקום, חד הוא: אין איזה דבר שלוחץ מבפנים או מבחוץ בכדי לנוע. ובכל זאת, מפאת חדות מוחו של המובטל, שנתחדד בימים של בטלה, קורץ הוא אל נייר הטואלט וחוכך בדעתו אם הגיע הזמן. וכשהחליט, ברגיל ייקח לו ראשית 2 קוביות נייר וישייף הטחורים. זה ברגיל, כאמור. המובטל לפעמים, מחמת חוסר המעש או השובבות יעצור רגע ויחשוב: אולי... אולי ניקח רק ריבוע אחד, גם בעבור השיוף הראשון? והרי זו הרפתקה – הלא כן? מי יודע מה ילד יום בסיכון של שיוף ראשון בריבוע אחד? נו, כמובן, כמובן, תגידו ותספקו כפיים – ייתכן שאין בכך דבר ושאני מנפח את כל העניין שלא לצורך. אהא... לפעמים רוצה הגורל אחרת עד כדי כך שגם 2 ריבועים לא יספיקו בעבור השיוף הראשון (הביטוי הזה כבר ממש עולה לי על העצבים. זה זוועה מהסוג הגס ביותר ואני לא מצליח להעלות על דעתי כיצד מסוגלים הצעירים של היום לזהם כך את השפה ולהשתמש בביטויים מסוג זה. “לשייף את הטחורים" – באמת, לא מכובד בעבור איש). כך או כך, רוצה לומר כי המובטל יכניס עצמו לאפשרות של מלכודת רק כי סתם כך וללא סיבה מובנת. ומה הדבר הנורא ביותר שיקרה? ידוע לכולם. כך וכך ואז עגמת נפש וה(ל)קאה עצמית על התסבוכת שבאמת אין לה מטרה. אחר כך להתנקות יפה יפה גם "בטחורים המשויפים" וגם תחת הציפורניים ואולי גם לגזור ציפורניים ושוב עם הכוהל, אם יש בבית... קיצור הדבר הוא שברור ונהיר לכל: אין הדבר שווה את הסיכון או ההרפתקה. אבל רגע אחד, תגידו ועיניכם כמעט דומעות, רגע אחד חבר יקר – וכי מה אם ישפר עליך טוב מזלך יצא שכרך ברווח? נו מילא – גם כן רווח! התלך ותספר במפגשי סלון איך הערמת על חוקי הטבע? על שצלחתה שיוף הטחורים הראשון בקוביית נייר אחת? התתפאר בפני נכדיך ונכדיי נכדיך כי הסבא והסבא של הסבא הישיר מבטו אל הסכנה ואף חזר מהגיהינום בלא שריטה? וכל זה בתנאי, כמובן, שיעלו הדברים יפה ושום חור לא נפער בשום נייר, דק מן הדק; אצבעות רעננות וניקיונן כמעט מושלם; טחורים משויפים כטחורי תינוק שרק נולד. אה! ובמה כל זה אמור? במה, בהמה, במה דברים אמורים?

אם כן, יום בטלה בסדרת ימי המובטל יכול להיגמר בכי טוב ובכי רע ותלוי הדבר בגורמים רבים – כפי שתואר בהחלט מעלה. אני מקווה שאוכל להתמיד ולכתוב אחת ליום או יומיים ולמלא שורות רבות בסיפורי מובטל. אולי, מי יודע, לא יצא שכרי בהפסדי מכל הסיפורים השירים וציורי הסלע שאחקוק כאן.

תם ונשלם פוסט מספר אחד.