יום חמישי, 15 באפריל 2010

רקע משפחתי

את משפחת בסם אין צורך להציג וגם לא איש מבני המשפחה. מה יש לדבר? ערבים. וכבר הצגתי בפרוט את התכונות הבולטות של מי שלימים הפך לראש המשפחה – סמי. היום אדבר מעט על המשפחה היותר מורחבת.
משפחת בסם היא משפחה שמזל רע דבק בה לאין שעור. בתפנית מדיצינית חדה התברר שחמשת הילדים שנולדו (למעשה היו 7 אבל שניים מתו: האחד בלידה של עצמו והאחר בלידה של אחד האחים), הללו הם בני תערובת של לא פחות ולא יותר זוג דולפינים. כן, תמוהה הדבר עד מאוד ולא ניתן לתאר את הפלא הזה אבל משפחת בסם היא תוצרי משגלים נסוגים של זוג דולפינים, לא פחות, שעלו ליבשה להמליט אחת לאיזה זמן. בשעתו דובר על כך בעיתונות ברחבי העולם. רבים טענו לקונספירציה, אחרים אמרו שיש כאן ניצוץ אלוהי. לימים כשהתבגרו בני הבית התברר כי הניצוץ היחידי שיש במשפחה הוא ניצוץ השטן בעצמו ולכל היותר מדובר בחבורה של בורים עם מח של דג גופי.
כשהיה ניגש אלי סמי, סמיר, סמיך, סמין או ארנון ששינה לימים את השם לסמיק כדי שאולי שינוי השם ישנה לו את המזל, הייתי משתהה. לא עזרו הגישות הפסיכולוגיסטיות ולמרות שהייתי מנסה לגלגל שיחה בנושא ידוע או להמליץ תכף על דבר כזה או אחר, כעצת אב – תמיד ניסו האחים למכור לי משהו גנוב. אם זה משאית גנובה במחיר חצי חינם מידיו המזופטות של סמיר כשנשימה מהירה לו ומבטו מתרוצץ לצדדים, אם זה קונדומים שהשתמשו בהם רק פעם אחת שנשטפו וגולגלו מחדש בידי האח סמין; אם זה "חומוס בבגט" מצידו של ארנון\סמיק או אם זה עצה טובה מסמי או "סחלב" מסמיך – תמיד ניסו למכור ותמיד במחיר של חברים. את המחיר הראשון אמרו בקול. כשהסתובבת וסיננת כשגבך איליהם "סתלק מכאן אידיוט, אמרתי לך אלף פעם לא לפנות אלי יותר" היו האחים מורידים את המחיר לחצי. ככל שהיית ממשיך ללכת במשעול היו הולכים אחריך וזורקים מחירים שהולכים ונמוכים וככל שהמחיר נמוך היו מנמיכים את קולם – כאילו עושים לך טובה ולא רוצים שאחרים יראו באיזה מחיר זול אתה מקבל את המציאה. שלא יבקשו אחרים אחר כך גם הם מוצרים כמו "החזייה של הבוסטוטייה" או "הפמוטים של משה רבינו" וכדומה. משפחה של סוחרים עם מנטליות של סוחרים.
בלילות היה ברור לכולם שאת האח הקטן, סמין, אונסים האחים אחד אחרי השני יום יום. איך ידעו ומה בדיוק ידעו? זה לא שאלה קשה. הם היו מוציאים את הראש שלו למרפסת, סוגרים על הצוואר שלו את הטריסים ומקבעים אותו שם. הוא היה צורח "אונסים אותי, אונסים אותי" והם בפנים היו אונסים אותו. מצד אחד זה היה נוגע ללב. מצד שני, לאף אחד לא היה את הזכות להתערב בעניינים פנמיים של משפחה ובפרט כשמדובר בדינמיקה עדינה בין אחים.
למרות שסמי היה תמיד ראש המשפחה כי הוא היחידי שסיים בית ספר עממי ונחשב למח, היה זה סמיר האח הגדול והאגרסיבי. הוא היה אונס ראשון וגם מקבל אוכל ראשון. סמין ידע להגיש לו ראשון ולנקות לו את החדר ראשון ולהשחיז לו את השיניים בבוקר ראשון. סמי, שהיה ראש המשפחה אבל גם האח השנוא ביותר על כולם – מסיבות ידועות – מחל על כבודו ואיפשר לסמיר הבכור לזכות בראשוניות.
כשסמיר וסמין נסעו במשאית וסמיר עלה על זקנה ושבר לה את כל העצמות, מיד החליף מקום עם סמין שנעצר וישב שנתיים "על החשבון" כמו שאומר סמיר. את הקטן בא לבקר רק סמי ורק פעם אחת, לפני גזר הדין. סמי אמר לו שיהיה מה שיהיה – המשפחה עומדת תמיד לצידו באש ובמים וגם שאל אם לסמין יש מחבוא של חסכונות שאגר עם השנים. סמין נתן לו את מקום החסכונות וכשסמי גילה שמדובר באוסף של קונחיות של שבלולים הוא כל כך כעס שלא הלך לבקר אותו בכל השנתיים בהן ישב.
כשהיו ילדים היה להם משחק אחד ויחדי שדרכו, עם השנים, התבססו המעמדות ביניהם. את המשחק "אנוס אותי" המציא אבי המשפחה בסם בסם ולאחר לכתו בסבה טובה בגיל 32 אל בית עולמו, המשיכו האחים במסורת. את האמא זה לא עניין או אם כן עניין היא לא ידעה בכלל מכל זה – אחרי הכל, מדובר בדולפין שהתעניין בדגים ובלנסות לאזן כדור על האף.
רצה הגורל והמעמדות יצאו בדיוק לפי הגילאים. יש שסברו שאולי זה נובע מהעובדה שיש 7 שנים בין אח לאח, אבל היו שסברו שגם כאן יש ניצוץ אלוהי שהתערב. ועוד דבר מוזר היה אצל כל האחים: כולם, ללא יוצא מהכלל, כשנולדו, נולדו עם ראש מלא שיער וכל השיניים מסודרות בפה. מכתבים נשלחו לכל האורטופדים חסרי השם שניתן היה למצוא בחינם ועל חשבון הקופה, אבל איש לא הסכים להתעסק עם הילדים בטענה שבשביל לטפל בהם צריך וטרינר. הוטרינרים אמרו שדרוש פרזיטולוג והפרזיטולוגים טענו שרק כהן דת יוכל להתערב במקרה דנן.
וזה הרקע הכללי של משפחת בסם, נצר לאבא בסם בסם, אמא דולפין בסם והאח סמי בסם (שהיו גם הם אחים או אחים למחצה).
בפרקים הבאים ננסה לעמוד על טבעם של האחים ששרדו, נקדיש פרק אחד בלבד לשני האחים שפסו מן העולם בשעה טובה ופרק אחד להורים.

יום חמישי, 8 באפריל 2010

כמה חברים יש לך?

יש המון אנשים בעולם ואנחנו מכירים רק מעט מאוד מהם. הסתכלתי ברשימת אנשי הפייסבוק שלי וראיתי שיש שם קצת יותר ממאתיים. כשעברתי על פניהם החלטתי שהגיע הזמן להסיר דמויות שהוספו באופן גחמתי או תקופתי או בתקופת התמימות של פתיחת חשבון הפייסבוק בו מחפשים את כולם וגם מוצאים. השלתי מעלי בתוך דקה וחצי בערך כמעט מאה "חברים". רק שם אחד או אולי שניים (אחד וחצי) היו התלבטות או איזו תחושה סנטימנטלית של משהו שלכאורה יאבד לנצח עם הסרת הקשר האלקטרוני. איזה אבסורד...

מי הם המאה וקצת שנשארו בכל זאת? יש דמויות שהסיבה היחידה שנשארו היא פוטנציאל לשת"פ עסקי או אקדמי בעתיד. על פי רוב מדובר בזרים שמתגוררים בארץ או בחו"ל וההכרות שלי איתם היא מהדיסציפלינה האקדמית.קבוצה גדולה אחרת שלא הוסרה היא קבוצת ה "לא נעים לי" שאותם הייתי מסיר בקלות אבל לא נעים לי מהם. לא נעים כי היה איזה קשר או היו החלפות של מילים מדי פעם. אני עובר שוב על הרשימה ומוריד עוד איזה עשרים. למה לא הורדתי אותם קודם? לא ברור לי. גם חברי משפחה בלתי פעילים אני מוריד – באמת שאין בהם צורך ברשימת הקשר הפייסבוקאית שלי. עכשיו אעבור שוב על הרשימה ואחפש חברים אמיתיים. ז"א כאלה שאם נניח יציעו לי 100 שקל, אני לא אסכים להוריד אותם (סכום קטן, אבל זה רק פייסבוק): מצאתי 15. וגם הם לא כולם חברים אמיתיים. יש גם בינייהם שנשארים בתוך הלהפסיד מאה שקל אבל זה עדין "לא נעים לי". מה עם כאלה שלא אסיר בשביל 1000 שקל? אין. מה לגבי חברים קרובים ואמיתיים ברשימה? אין. אז מה כן יש? יש לא נעים לי וקשרים עסקיים פוטנציאליים ועוד כמה ידידים וידידות שמפה ומשם אם יתנו לי מאה שקל אני רק אז אסכים למחוק אותם מהרשימה של פייסבוק.

ובחיים האמיתיים מה? קודם כל יש את החברה הכי טובה שלי בעולם – גלי. היא מעל לכל (לא נמצאת בפייסבוק). יש לי גם חבר טוב בשם זיו (גם הוא לא בפייסבוק). יש לי שני חברים ותיקים ששומרים על קשר עם השנים בשם ג'' ו ת' (גם הם לא בפייסבוק). יש את מ' ו ש' שנדמה לי שיסייעו לי בעת צרה אם אבקש, אבל מי יודע לעוד כמה זמן. יש את ר' שאת הקשר איתו חייבים לשמור במינון נמוך כי אחרת זה עולה על העצבים (גם הוא לא בפייסבוק). אני מאוד אוהב את י' שהיום נולד לו העובר, אבל האמת היא שאנחנו לא באמת חברים (גם הוא לא בפייסבוק). יש עוד ש' שגם היא חברה טובה ואוהבת אותי הרבה יותר ממה שאני אותה – אם כי גם אני מחבב. עוד איזה י' אני פוגש רק כשאנחנו יוצאים.

אבל האמת היא שאפשר לצמצם את הכל לגלי – כי היא היחידה שאם תמות אבכה. לפחות מטפורית-לי ספיקינג. וככה, מהעולם הגדול הזה עם המיליארדים שבו, דיברתי ודאי עם חמשת אלפים איש, שוחחתי עם אלף, פייסבקתי קצת מעל מאתיים, צמצמתי לקצת מעל מאה, לא מחקתי בשביל מאה שקל רק 15, ספרתי שני חברים טובים ועוד כמה ידידים נעימים וצמצמתי את הכל לאחד או שניים. על פניו זה נשמע לי סביר. אבל זה היה משמח אותי אם היה עוד אחד או אחת מהסוג של חברות אמת. הנקבות באות והולכות – בסופו של דבר לא נשאר מזה כלום, למרות הרצון הטוב. חברים זה להרבה זמן ולמנוחת הנפש בעת רצון.

יום רביעי, 7 באפריל 2010

פוס(ט\ת)מי

אני, החתולים שלי – חבל לכם על הזמן! איזה חמודים. השחורה, קופצת, רצה, משתוללת, מה שאתם רוצים - אבל מה? כשיש לה הזדמנו ובכל הזדמנות, תבוא לשבת עלי חבל על הזמן.
והשני, כפרה עליו איזה חמוד. אין, אין. חתול סוף הדרך, באמת. הרבה אוהבים את החתולים שלהם וכמעט אין אחד שלא יגיד שיש לו חתול סוף, אבל שלי באמת מיוחדים. אין דברים כאלה. הכלב לאומת זאת, פחות. ז"א הוא מגניש והכל אבל הוא לא שאקל כמו החתולים. כבר היו לי כלבים שהיו הרבה יותר חבל"ז ממנו. למרות שרסמי אין על חיות. חיות זה אמריקה. אני גם מבין כל מני חולי נפש שמבחינתם יש מצב לזרום עם הכלב וזאת בתנאי שהכלב זכר. עם נקבה זה יותר חורה לי שבעלים זורמים. כלב, זכר, מעוניין לזרום, אם יש מצב אז חבל על הזמן – תעשו מה בראש.





מבחינתי שירביצו מספר בוקר צהריים וערב. אבל אצלי כולם מעוקרים ומסורסים וככה צריך, אם שואלים אותי. יושבים רגל על רגל, מעשנים חום, מרביצים מספר, אחר כך מעשנים ירוק, אחר כך הולכים לתקוע איזה לאפה ואחרי זה שנץ בקטנה ושוב סוגרים מעגל. בלי כל ה הו-הא. בערב קמים, יוצאים לראות את המי ומי נועצים איזה קוזינה, מורידים בקטנה איזה ואדקעס או ערק, תלוי איך התחיל היום וזהו. פיניטו לה קומדיה. היום פוסט קצר כי אני צריך ללכת לעשות קיבה.

יום ראשון, 4 באפריל 2010

כרטיס ביקור

כבלוגר מתחיל כבר פנו אלי רבים וטובים והפצירו בי חזור ופצור כי אספר מעט על עצמי – מי אני ומה אני, מאין באתי ולאן אני הולך ולפני מי אני נותן דין. נדמה כי כבר הצליח הקורא התחמן להתרשם מעט כי לפחות דו פרצופיי עומדים לי מנגד ואולי חש גם כי לא די אף באלו. אם כן, נתחיל בפשטות ומשם יתגלה כבר הכל.

אני אדם לא פשוט. מקובל תמיד להגיד "אני אדם פשוט", אבל נדמה תמיד שמדובר באיזה שקר, שהרי אין אדם פשוט באמת. אינני משכיל אך אני מחשיב את עצמי כאוטודידאקט ללא ספק. בזמני הפרטי אני ניזון מהמידע הרב שמתרוצץ בחופשיות ברשת הגדולה ואין כמעט בין לבין בטלה כלל, למעט במידת הצורך. אם כן, אין הדבר נכון כלל. הייתי אומר שאת רוב הזמן אני מבזבז בבטלה ללא כל ערך ובמעט הזמן שבין לבין אני ניזון מהמידע הרב שמתרוצץ בחופשיות ברשת הגדולה. כך או כך, נכון הוא הדבר. ומתוך שכך לימדתי את עצמי כמות נכבדה של אסטרונומיה, פיזיקה, מעט פילוסופיה, אני מכיר את רבים מיסודות הטבלא המחזורית, יודע ודאי עוד לפתור משוואה בשני נעלמים אם היא לא קשה מדי, ואף קראתי אי אילו רומנים שרואים לעיתים על מדפיהם של ברי דעת.

גם שפות לימדתי את עצמי, אם כי כרגיל בצורה שטחית עד מאוד. אני יודע לתאר בכמה וכמה משפטים יפים ובמבטא לא רע את עובדת חוסר ידיעתי את השפה – בכמה שפות שונות. הגרמנים והצרפתים כמו גם הספרדים והאנגלים צוחקים תמיד למשמע דברי כי אין אני דובר את שפתם. אני מסביר להם ואף עונה לקריאותייהם בשפתם שלהם תוך התנצלות כי אין אני מבין דבר וחצי דבר ואף לא מדבר את שפתם וכל זאת בשפתם (וכאמור במבטא לא רע). אבל האמת היא שאינני דובר את שפתם. מי יותר ומי פחות. כמובן, כמו משוואת שני הנעלמים גם באנגלית אני אסתדר מצויין. תלוי ברמת הקושי. אצל הגרמנים והצרפתים ודאי אסתדר ברחוב ואקנה נקנקיה או בגט, בהתאמה. בספרד הזמנתי בירה ושאלתי כמה היא עולה והוצאתי עודף מדוייק. כן, הסתובבתי קצת בארופה ופעם אחת גם הגעתי עד ארצות הברית של אמריקה לכמה ימים. את האמריקאים לא אהבתי אמנם, אבל את כל השאר ממש שנאתי. כאן בארץ הכי טוב – לא חסר לי כלום (למעט עבודה).

חיות אני אוהב מאוד ומאז ומתמיד הן סובבות אותי ועוטפות אותי מכל כוון. בבית הורי היה תמיד גן חיות גדול: מאות תוכים, כמה כלבים, עשרות חתולים, כמה מוקדי דגים, לפעמים היו צבים שהטילו ביצי צבים ומהם בקעו צבונים קטנים ורכים, לא עבר שבוע בלי לראות קיפוד וכבר שכחתי מלול התרנגולות והקרנף. קרנף לא היה. גם היום אני מגדל זוג חתולים אותם סחבתי לקיבוץ בדרום והחזרתי אותם למרכז ביחד איתי – למרות שכמובן ששם היה להם הכי טוב, אבל בשום אופן אינני מוכן להפקיר אותם ללא בית ובלעדי. הם חתולים טובים, חוץ מהחתולה שהיא פחות טובה. אבל החתול באמת טוב ואנחנו אוהבים אחד את השני אהבת נפש. השניה חתולה משנית ויש יחסי חיבה ולמרות שהיא מקפידה כל לילה לבוא ולישון איתי, נדמה לי ששנינו ישנים עם עין אחת פקוחה – כל אחד מסיבותיו. אני גם נהנה מאוד לשחק עם הכלב הגדול של ההורים שלי ומוציא אותו לטייל כמעט מדי ערב, למרות שהוא כלב חצר שנמצא ממילא מחוץ לבית כל הזמן. הוא כלב טיפש אבל טוב. לא כמו קודמו, שהיה כלב חכם מאוד וטוב עוד יותר – עליו כולם מצטערים שהלך בטרם עת מחמת טיפול וטרינרי שלא עלה יפה. כמה חכם וטוב שהוא היה. עכשיו נשארנו עם הטיפש והטוב וגם זה משהו.

אם היה לי כסף ואפשרות אני חושב שהייתי הולך ללמוד. התחום שמעניין אותי כרגע הוא גאולוגיה ולהעמיק באיזה שפה. הקיבוץ למדתי להבין קצת ערבית מהשכנים שלי, למרות שאין ספק שבשפה זו אינני מסוגל להתבטא כלל. אבל זה בהחלט חלום לדעת ערבית ולדבר כמו ערבי מבלי שהערבים ידעו שאתה לא ערבי. יש בזה משהו שקוסם לי – אולי בגלל שזה באמת ניתן. גם מכונאות רכב מעניינת אותי למרות שהידיעה שלי במכוניות מסתכמת בלהחליף גלגל, ולבדוק שמן ומים. בכל זאת – זה נראה לי מעניין לדעת לתקן אוטו; לכן אני חושב לנסות ולהתקבל לקורס מכונאות רכב של לשכת העבודה, אבל כולם אומרים לי שלא כדאי לי ושזה יהיה בזבוז זמן. אבל מה יש לי למהר? למה שלא אלמד משהו מועיל? גם אם לא אעסוק בזה לעולם אחר כך – לפחות ביליתי כמה חודשים מרוכזים בלימוד של תחום שהיסוד שלו יישאר לי תמיד. תמיד תהיה לי גישה לאיזה מכסה מנוע פתוח ואדע להחליף בעצמי פילטרים ולעשות טיפול עשרת אלפים. ויבואו אלי חברים וחברות של חברים עם האוטו כדי שאני אסתכל ואגיד להם מה צריך ואם כדאי לקנות את זה או את ההוא... כמה חודשים בלבד של לימודים מהנים (לדעתי אפילו מקבלים משכורת צנועה הקרויה "השלמת הכנסה"). אני לא יודע למה אומרים לי כולם שזה בזבוז זמן ולא כדאי. אולי אסור לי להקשיב לאחרים וכדאי ללכת אחר נטיית הלב. בכלל לימוד של מקצוע כלשהו באופן מרוכז מאוד מושך אותי. הייתי שמח לדעת לרתך מבנים איו לבצע שחיטה כשרה, ללמוד טכנאות קול או לעשות קורס נהגי אמבולנס.

יש לי רשיון למכונית ולאופנוע. בגיל 15 התהפך האוטובוס בטיול השנתי של הכיתה שלי ובמשך שנים רבות היה קשה לי לנסוע באוטובוס מבלי להרגיש שהוא כל הזמן הולך ליפול הצידה. גם היום לפעמים זה קורה לי, אבל הרבה פחות. בגיל 18 בערך או אולי 20, אני כבר לא זוכר, התנגשה בי מכונית כשרכבתי על האופנוע שלי ופוצצה אותו לאלף חתיכות כמו גם את המח שלי שהזדעזע עמוקות מהארוע ושכב שבועיים בבית חולים. איבדתי שם זכרון שעד היום לא חזר. פעם אחת כשהייתי בים נלחמתי כמעט חצי שעה בזרמים שכמעט הכריעו אותי ויצאתי באפיסת כוחות מוחלטת, ונשכבתי על החוף. אחר כך הלכתי רחוק והקאתי די הרבה ליטרים של מי ים. מאוחר יותר אחותי ספרה לי שהיא זונה. אני מניח שהיו עוד כמה ארועים טראומטיים פה ושם שהשאירו קצת שריטות על הנפש העדינה – אבל בסופו של דבר אפשר להתנחם בעובדה שלא יצאתי פושע. אם כי... בעבר המאוד רחוק שעליו ללא ספק יש התישנות משפטית, הייתי שותף בסדרה של פריצות בלתי מזיקות או פוגעניות. זה היה בתקופת הנעורים ולפני שכל זה קרה לי.

מכיתה ז' עד כיתה י"ב הדביקו לי כינוי גנאי בבית הספר "פרופסור". יש גרסה שטוענת שזה בגלל שלאבא שלי יש זקן ויש גרסה אחרת שטוענת שהצטיינתי בביולוגיה ותמיד ידעתי לספר על חיות ותופעות טבע. מעולם לא נעלבתי מכינוי הגנאי שלי, בניגוד לכינויי גנאי אחרים שהיו לחברים: ג'ייף, אפס, רצח, צחוק, קוף, צב-נינג'ה, קטן (במלרע), שומן, גשר, מפלצת והגרוע מכולם – שוטר. במקביל ללימודים בבית הספר למפגרים-עם-תעודות שבו למדתי, הייתי מעט זמן גם בתנועת נוער ושם שלטתי ביד רמה בנתיניי חבריי לקבוצה. איש לא עשה דבר מבלי שהוא יהיה מקובל עלי. היה לי חבר טוב מאוד בתנועה שביום בהיר אחד החלטנו ברגע של בדיחות הדעת לעשות ניסוי וברגע להפסיק את הקשר לחלוטין במשך שנה אחת. קבענו במקום המפגש הקבוע שלנו, היום, ה 26 בדצמבר בשנה הבאה ניפגש פה ועד אז דממת אלחוט מוחלטת. וכך היה. החבר הכי טוב שלי. באותו היום הלכתי למקום המפגש ב 9 והוא היה שם ב 7 אז התפספסנו. אני כבר לא זוכר מי צלצל למי באותו הערב ולראשונה אחרי שנה דיברנו. הסתבר שקבענו תאריך אבל לא קבענו שעה. “אז מה עושים" שאל אותי החבר, “בוא נקבע שעה" אמרתי לו ומיד אמרתי " 21:30 מתאים?” והוא השיב בחיוב. הייתה שתיקה קלה ואז הוא אמר "אז מתי?” ואני אמרתי "ה 26 בדצמבר בתשע וחצי בערב" ואכן שנה לאחר מכן נפגשנו במקום ובשעה היעודה. שנתיים של דממת אלחוט מוחלטת שהתחילו כבדיחה עם החבר הכי טוב שלי נגמרו בנתק הזוי וחד עם שיחת טלפון אחת באמצע בדיוק. ולא רק שהסיפור הזה אמיתי במאה אחוז עד לפרט האחרון שלו, גם היה מדהים שכבר באותו ערב שנתיים אחרי, אחרי דקה אחת שוב היינו בדיוק אותם חברים הכי טובים שכאילו לא עברו בינייהם שנתיים של ניתוק קשר טוטאלי. זה סיפור יפה לסיים איתו את החלק הזה להיום. אני תמיד נזכר בו כמשהו מוזר מאוד.