סטנדאפ לחנונים או השפלה פומבית

{הציבור לא מעוניין בהגיגים לא הומוריסטיים. נראה איך הציבור יגיב להומור דלוח}

פעם היו עושים הכל פשוט. ידני. בלי טכנולוגיות מתקדמות. היום, לכל מקום שאתה הולך אתה רואה שעושים בדיוק מה שעשו פעם – רק בלייזר. הסרת שיער שהצריכה תולשת או שעווה וכו – בלייזר; טיפול שיניים שהצריך סנדלר – בלייזר; הסרת משקפיים – בלייזר; לשמוע מוזיקה כבר לא עם תקליט או סרט מגנטי – רק בלייזר; אפילו האצת פרוטונים במכולל ההדרונים הגדול – בלייזר. נראה כאילו המילה "בלייזר" מרגיעה את הלקוח. כאילו שעכשיו שהכל בלייזר אין לך ממה לחשוש. כי מה כבר יכול לקרות? הרי זה בדיוק על של אלפיות המילימטר. ניתוח לב פתוח? מפחיד!!! אבל בלייזר? קלי קלות. בטח גם בלי הרדמה. אם פעם היית צריך לעשות מחקר ספרותי מעמיק כדי לזהות בן אדם, היום בסריקת לייזר אחת של הרשתית אתה מזהה אותו מעל לכל ספק. כל זה ועוד הרבה אחרים נמצאים היום כבר בשימוש, אבל מה צופן לנו העתיד? עוזרת בית מנקה בלייזר... פינת ליטוף אוגרים בלייזר... וכמובן – בים מי אפ, סקוטי, עם הלייזר!

[כמו בכל סטנד-אפ, גם כאן חייבת להיות בדיחה גנובה ממישהו אחר, זו מסורת ואין ברירה]. איזה אפס אחד הולך ברחוב, פתאום הוא רואה 8 אז הוא עושה לו – סחטן על הסטייל, אהבתי את חגורה...

[ונחזור לחומר מקורי]

כל זה תפס בגלל המותג הקליט "לייזר" שהוא בעצם ראשי תיבות של משהו שאומר שמדובר בלייזר. או! גם זה יכול להיות עסק עתידני: הפקת ראשי תיבות קליטים למותג – בלייזר. את המוצר הראשון של הפקה שכזו אתם כבר מכירים, אבל לא יודעים שהוא נעשה בטכנולוגיה העתידנית הזו של הלייזר. למותג החדש הזה קוראים ננו. כל מה שהוא ננו נשמע חדש יותר, חזק יותר, טוב יותר, משוכלל יותר. ננוטכנולוגיה!! שם מפוצץ למשהו שפעם קראו לו סתם טכנולוגיה. אם פעם פסגות טכנולוגיות היו נכבשות בבניית האמפייר סטייט בילדינג או תעלת פנמה או מכולל ההדרונים הגדול – הרי שהיום זה לא עושה על אף אחד רושם. כולם רוצים ננו. וזה לא נגמר בננו-אייפוד. היום יש ננוצינורות וננומנועים וננוחומרים... יום אחד נפתח עיתון ונגלה שמדען המציא דבר כזה נורא קטן עם מוקד בעל מטען חיובי ומסביבו יש לווינים עם מטענים שליליים שמסתובבים ויכולים להגיב ועם הסביבה ולעשות עוד הרבה דברים אחרים. הוא קורא להמצאה החדשה הזו שלו בשם המוזר "אטום". אבל זה ננו וזה עושה עלינו היום רושם. בעוד חמישים שנה יסתכלו על הננו הזה ויצחקו על בזבוז המקום. עד אז הננו יהפוך לאנגסטרו, לפיקו ולפמטוטכנולוגיה. את כל הכסף שלנו נאגור מקופל טוב טוב בתוך קווארק. ולאף אחד לא יהיה "מוזר" שזה בקווארק. אה? אה? GET-IT? מוזר? קווארק? (כן... נו, הגאג האחרון לא עבר כל כך טוב)

תודה רבה לכם, אני הייתי דשתי, הייתם נהדרים – ערב טוב 

פנטום האופרה לציפורן

אמא שלי אמרה לי היום בפרוש שאם אני הולך לכתוב פוסט על גדמים או קטועים היא תנתק איתי את הקשר. היא אמרה שזה לא מצחיק ויכול לפגוע באנשים ושהיא לא מבינה איך אנשים כל כך חולניים מסוגלים בכלל להעלות על דעתם דברים כאלה.

חלקכם ודאי יודעים מתגובתי בבלוג של נעלולה שבעבר השלתי מעלי 94 קילו. רבים מתפלאים ומעודדים את חוזקי ויכולותיי אבל האמת היא שזה קרה כשאיבדתי 4 גפיים בפריק אקסידנט וצרוף מקרים מטורף בין תאונת אוטובוס ופגיעת ברק בו זמנית. כך איבדתי 75 קילו מיד ואת השאר מתוך דיכאון. מאז התחילה אצלי אובססיה של לקים ואצבעות עם ציפורניים צבועות ויפות. בחלומי אני מורח על כל אצבע צבע אחר ואני גמיש מספיק בשביל למרוח כמה שכבות שאני רוצה ברגליים ולהשתמש בשביל זה גם ביד ימין וגם ביד שמאל.

לפעמים אני מתעורר משינה וסוחב קצת עם הפה את הסמיכה כלפי מעלה כדי לראות אם באמת יש לי לק על הציפורניים. ואתם יודעים מה? לפעמים יש לי לק על הציפורניים. זו גם אחת הסיבות שהתמכרתי לאסיד! אבל על זה פוסט אחר בפעם אחרת.

המקרה המוזר קרה לי כשלוש שנים לאחר אותה תאונה שבה יום אחד התעוררתי והרגשתי שיש לי לק בצבע כחול על רגל ימין. הסתכלתי לראות וכרגיל הייתי אותו קטוע אברים שאני. זה לא הפתיע אותי וכבר הייתי רגיל לרעיון. אבל התחושה שהלק הכחול הזה עלי לא עזבה אותי. בימים הראשונים דווקא שמחתי שמלווה אותי תחושה של לק, אבל ככל שעבר הזמן הרגשתי שהצבע הזה כבר מיצה את עצמו והגיע הזמן להחליף. ואז גיליתי באימה שלק פנטום שלא קיים במציאות – לא ניתן להסיר!

הייתי תקוע עם לק פנטום על רגל קטועה יום אחרי יום אחרי יום והרגשתי שזה יהיה כך לנצח. זה הטריף אותי! הייתי חייב להעיף את הדבר הזה ממני. ושוב, לא כי לא אהבתי את הצבע – להפך. זה היה וינטג' שימר קרמי בשתי שכבות עם גימור פרנצ' ושיבוץ יהלומי זירקון אדמדמים. בטוב טעם לכל הדעות. אבל כמה אפשר? גם דבר טוב אחרי הרבה זמן נמאס. החלטתי ללכת לפסיכולוג.

הפסיכולוג מיד התפלא שיש בכלל לק על גבר ותכף גרם לי להרגיש אשמה. באמת, למה בכלל שאשים לעצמי לק? אני בכלל גבר. אם זה לא מספיק אני בכלל גבר בלי גפיים. ועכשיו לא רק שלא רציתי שהלק הזה יהיה עליי, גם לא רציתי על עצמי לק בכלל!! מן הפח אל הפחת. מה לא ניסיתי? דמיון מודרך, שיאצו, מדרסים, אמבטיית שמש, אמבטיית אצטון לכל הגוף, רגל תותבת, רגל תותבת עם לק אחר, רציונליזם טרנסצנדנטי... כלום. בסופו של כל יום הייתי הולך לישון עם אותו לק מחורבן על אותה רגל.

הייתי על סף פשיטת רגל והמוצא האחרון שלי היה המוצע התימני שלי. הלכתי אל מעוז ילדותי – המורי. את המורי שלי לא הרבה מכירים אבל הרבה מוקירים. קוראים לו ממנטו ואני פניתי אליו בשאלת חכם. אמרתי לו: "ממנטו, מורי, איך אני יוצא מזה, איך, וואלק תגיד לי איך למה אני אם רואה את הלקה הזה עלי עוד יום אני שורף לך החדר". ממנטו הסתכל עלי, הסתכל על הרגל, הסתכל עלי שוב, הכניס כמה עלים של גת לפה, הסתכל עלי עוד קצת ואמר "וו-איפה זה הנגע?” הצבעתי על הרגל עם הנגע. “את'ה מטומטם!” אמר ממנטו מורי "וו-תמיד זכורת'י שהיית מטומטם". לא הבנתי מה הוא מתכוון אז אמרתי לו "תשמע, צחקנו מספיק – בוא תנסה לעזור לי". המורי לקח אותי מהאוזן ואמר לי:

"אמר הרמב"ם בספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק ב פסוק יח: אף על פי שהיה אדם זה יתר באבריו, או חסר באברי - אין משגיחין אלא על מניין רוב כל אדם:  אלא אם כן הייתה אצבע שיש בה ציפורן"

הסתכלתי על הרגל ולא היה שם כלום. לת דובין ולת יער, לת דין ולת דיין, לת לק ולת מאן דפליג. היה כלא היה. הסתכלתי בעיניים דומעות במורי ושאלתי איך אוכל להודות לו. המורי חשב ואמר לי "בוא ניתן לך אחד כמו אז שהיית ילד ונצא תיקו". אמרתי לו שזה כבר לא מתאים היום. אמר לי "לך לשלום" ואני, התגלגלתי משם לשלום בלי לק אבל עם התחלה של זכרון מבית המורי ולמה התאסלמתי לנצרות.

כשהמורי הלך אל בית עולמו הוא כתב בצוואתו כך: "כל רכושי לאחי ברוך לא לבן אחותי יוסף בוודאי לא לשלם לחייט לא כלום לאנשים עניים הכל זהו רצוני. נ.ב. הגפיים לדשתי”.

וכך לאחר לכתו קיבלתי השתלה של 4 גפיים שבדיעבד היו אמנם מפוטרות, אך מסונכרנות.

לעיניי בלבד

שבת בצהריים, אמצע יוני ובעוד כמה ימים יש לי יום הולדת. עברתי עכשיו, ממש לפני 3 דקות חוויה קוואנטית שהחזירה אותי בדיוק 20 שנה במכונת זמן. היה זה 1990, קיץ וגמר המונדיאל. כל המשפחה מתאספת באולמי גאולה בפ"ת לחגוג את בר המצווה שלי. אמא ואבא צעירים ושמחים, אחות אחת במראה ביזארי מטורף ואחות אחרת עם בעלה לעתיד שלימים יעבור מן העולם. שני סבים ושתי סבתות שגם הם כבר הלכו, הדוד הכי טוב בעולם שגם הוא כבר ז"ל ועוד כל מני קרובים וקרובות שחלקם עוד איתנו וחלקם כבר פחות. התקליטן סטייל תקופתי דודו 24 קראט והשירים של פעם... כולם נורא צעירים, כולם רוקדים, כולם עוד חיים וכולם אוכלים ושותים ומחייכים למצלמה. בני הדודים הקטנטנים שמתרוצצים כדרכם של ילדים כבר הספיקו עד היום להביא ילדים משל עצמם. הדרשה הקטנה שכתב הדוד (שמסתיימת ב "ויחזרו בנים לגבולם"), התקליטן שאיחל לי להגיע לסיירת מטכ"ל, הברכות לתפארת מדינת ישראל וצה"ל והחליפה שלבשתי פעם אחת בלבד ולה חולצה ורודה וז'קט שמקופלים מעט. זוהי קלטת בר המצווה שלי.

איזו תקופה... אני זוכר כמה דברים מלפני בר המצווה. שאלו אותי אם אני רוצה בר מצווה באולם או טיול (לא הייתי בחו"ל עד אז). אני לא כל כך ידעתי להחליט, אבל היות ולאבא שלי מעולם לא עשו בר מצווה השתכנעתי שזה מה שהכי כדאי לעשות ושאת זה אני אזכור. אני לא יודע (באמת שלא יודע כי אני לא זוכר) אם באמת רציתי את הבר מצווה הזו על פני טיול לחו"ל. אני לא זוכר הרבה מזה. הלכתי על האולם. אני זוכר שההורים שלי ניסו להרכיב תפריט לערב ושבאחת המנות שהם בחרו היו אפרוחים. אני התעקשתי שבשום אופן לא יהיו אפרוחים. מי שמע על דבר כזה? אפרוחים... זה זעזע אותי אז וגם היום – אם כי בינינו, באמת שאין הבדל בין אפרוח לתרנגול בוגר אוניברסיטת. אני גם זוכר שהלכנו למדוד חליפה בפ"ת ברחוב של הרופא שיניים. שהיה חם ואני הייתי צריך ללבוש בגדים ארוכים. דווקא אהבתי את החליפה הזו וחשבתי שאלבש אותה הרבה, אבל למעשה לבשתי אותה רק פעם אחת.

איזו טקסיות, איזו מבוכה אל מול המצלמות, איזה איפור שהיה לכל הנשים. את אמא רואים שמחה מאוד ולא מפסיקה לדבר. אבא שלי גם נראה מחייך כשהוא רוקד (זה לא משהו שמאפיין אותו). כשראינו את זה הוא אמר שהוא לא מבין איך הוא יכל ללכת כל השנים עם המשקפיים האלו שהוא נראה בהם. אמא ואני דווקא חושבים שהן היו משקפיים יפות.

ישנם 2 ילדים מהכיתה (כיתה ז' או ח' – אני לא זוכר) ועוד 2 ילדות המיסודי. אחת מהן, עדי, הייתה חברה שלי בקיץ האחרון של כיתה ו' ופעם אחת הלכנו לראות את הסרט "נשיקה במצח" של יהודה ברקן. בבר המצווה התעלמתי ממנה למרות שמן הסתם היא הייתה מוקד תשומת הלב שלי. לא היה בינינו שום קשר, אבל איך שהו זכור לי שחיבבתי אותה. בסוף בר המצווה (את הקטע הזה לא ראיתי כי כמה אפשר להסתכל על החרא הזה) אני זוכר שרקדתי איתה איזה ריקוד סלואו אחד ומאז, אם זכרוני אינו בוגד בי – לא ראיתי אותה יותר. תמיד הייתי ביישן בעניין של בנות.

אמא שלי אומרת שזה מפתיע איך ידעתי כבר אז לרקוד יפה. שכולם נראים מאושרים שם (אני לא בטוח שאני מסכים איתה). “ואבא, ראית איך הוא היה מאושר? זה היה היום הגדול שלו" ככה אמא שלי אמרה. אני חושב על זה עכשיו... שני ההורים שלי, שאף פעם לא היה להם כסף במיוחד או חברים בוהמיינים – אנשי עבודה ומשפחה – איך ארוע שכזה משרה עלייהם נחת. בשבילי? זה נראה כמו גהנום להפיק דבר כזה. העלות והטרחה והארוח... בשביל מה? שעתיים וחצי של קרובי משפחה שמרקדים לצלילי תקליטן מקריח 24 קראט. לא יודע. אולי פעם היה בזה סוג של אושר (כנראה שכן).

הארוע נראה בקלטת שמח. גם אני ואבא נראים שמחים. אחותי ואמא שלי נראות מחייכות אך לחוצות או לפחות כאילו ישמחו שזה כבר ייגמר. וכולם נראים חיים וצעירים... אני לא זוכר אם אז הייתי שמח כמו שזה נראה שאני שמח – אבל זה שאני לא זוכר וזה שאני נראה שאני באמת שמח בקלטת הזו אומר לי שכנראה שבאמת הייתי שמח.

בגיל הזה בקושי רב ידעתי לקרוא ולכתוב. ידעתי את הא-ב אבל לא ידעתי להשתמש בהם. ספורט לא עניין אותי ובטח שלא לימודים. אהבתי חיות. רציתי להיות ד"ר לביולוגיה! את זה רציתי מאז שאבא שלי לקח את אחותי ואותי לביקור החד פעמי במעבדה שהוא היה עובד בה במכון ויצמן בערך בגיל 5. אני חושב שלבר המצווה (או אולי לא) קיבלתי ערכה לריאקציות כימיות ואמא שלי הייתה יושבת איתי אחת לכמה זמן והיינו עושים ריאקציה. זה היה אמור להיות בשביל ילדים, אבל האמא הפחדנית שלי לא נתנה לי לשחק לבד בחומרים כימיים. היה שם בקבוקון שהיה כתוב עליו ציאניד והיו אבקות לבנות. אני זוכר שריאקצייה אחת צבעה את המים לאדום ואחרת יצרה גבישים כחולים של נחושת.

טוב, זה מתחיל לחרוג מהקלטת ונדמה לי שכבר אין לי יותר מה להגיד על זה. אני אפסיק כאן כי בתור גרפומן אני יכול לשבת ולכתוב שעות עוד ועוד פרטים לא מעניינים. גם הפוסט הזה האמת לא מעניין. אבל הוא רישום של תחושות בעקבות צפיה בקלטת הישנה ההיא וזה יכול להיות נחמד להזכר. אולי עוד 20 שנה אני אקרא שוב את המילים הללו ואוכל להזכר בקיץ הזה. אחרי שחזרתי מהקיבוץ לפ"ת וחיפשתי עבודה. עוד לא הייתי מליונר אז. כולם עוד היו בחיים. מעיר ושמאין החתולים רבצו לידי ואני כתבתי על הקלטת מלפני 40 שנה. המונדיאל שוב יהיה כאן וכבר נחת האדם הראשון על מאדים. כתבתי על לפטופ עם זכרון של 4 גיגה! אתה קולט? 4 גיגה RAM. איזה מחשבים איטיים שהיו אז ב 2010, הא?

תנסה להזכר

ביקורת דאודורנט

מי מאיתנו לא מגדל או מגדלת שערות במהלך החורף ועם בוא הקיץ מורידה אותן? כולנו. את מהפכת חורף 73 קיבלנו כבומרנג בתצורת הבייבי-בום שבא מאוחר יותר לביטוי בעודף חיילים בעורף במלחמת המפרץ הראשונה. וכל זאת להראות לכם כמה טיפוח ואסתטיקה הם ממש כאפקט-פרפר כאוטי שמשק כנפיים קל כעשרים שנה קודם גורם שערה אדירה לאחר מכן. היה זה, כך נדמה לי, ישעיהו ליבוביץ שכתב "יהודונאצים" על כל אותם בלתי מטופחים ומטופחות שמרשים לעצמם להסתובב בחורף בשמלות ומכנסיים ארוכים ולהסתיר את מה שרואים ויודעים רק יודעי חן. כשליבוביץ אמר יהודונאצים הוא ידע על מה הוא מדבר. לייבוביץ', כך מסתבר מדגימת רקמות השוואתית שעשו במכון ויצמן בין מוחו שלו למח של איינשטיין, נושא את כרומוזום Y הידוע לשמצה אשר מדכא טיפוח ומעודד גדילה של שיער. זהו אותו פרד"ס בו דנה המשנה ואותו משק כנפי פרפר כאוטיים שאת אותותיהם אנו מבינים רק היום, כאלפיים שנה ובעזרת המדע המודרני.

את הדאודורנט H2SO4 רכשתי מבעוד מועד ומתוך ידיעה ברורה שהקיץ הזה אני מתחתן ויהי מה. כפי שנאמר לי בחנות התמרוקים של ישראלה הכהן-זביידי, לתכשיר זה יש להתרגל ולהכין את השטח: ראשית המשתמש המתחיל צריך לגדל את שיער בית השחי כדי להגן על הרך. במשיחה ראשונה תחוש בכאב עמום שלאט לאט, בדרך הטבע ואם לא ידועות רגישויות ספציפיות, ילך ויחריף. בימים הראשונים תיווצר כוויה מדרגה שלישית אך אל חשש, בשביל זה יש יוגורט (וכאן שוב אנו חוזרים לחכמת הקדמונים). נקודת המפנה הקלינית מצויה דווקא, תתפלאו, בבדיקת דם שגרתית (מומלץ לאחר שימוש בדאודורנט זה): ההוכחה המשמעותית ליעילות הדאודורנט היא הפסקת פעילות בלוטות הלימפה בבית השחי וחשיפת העצם. מטרד? כמובן שזה מטריד. גם לתלוש שיער זה לא הדבר הכי נעים שיש וללכת עם חזיות בחום והלחות הישראלית זה לא תענוג גדול. אנחנו לא פה בשביל ליהנות.

כעת, כשהגיע הקיץ – ניתן להפסיק להשתמש בדאודורנט ולאפשר לאזור להגליד. ריח הזיעה החמצמץ המוכר לכולנו מבן הזוג כבר לא יהיה שם. הסיבה היא פשוטה: בגלל הכווייה ותהליך הריפוי הממושך של הגלד, מן הסתם אנחנו על כמויות גדולות של אנטיביוטיקה. זה אומר שגם אותם חיידקי סרח שמצויים על העור עוברים שיתוק והכחדה עם הזמן. כך במהלך הקיץ הגלד נרפא, הריח לא קיים ובחורף כבר ניתן להפסיק בטיפול – כי ממילא לובשים הרבה שכבות בגדים והריח נשאר בפנים.

וכאן יש הפתעונת קטנה וחביבה – עם תום החורף תגלי ששום שערה לא צמחה בבית השחי. את מקום אותן שערות גועליות מעטרת צלקת גדולה כעדות לנצחון האדם על החיידק. כשלעצמי חגגתי את הנצחון בקעקוע מקורי של כיתוב ביפנית על הזרוע. בחרתי קעקוע מיוחד שאומר ביפנית: "פוטומאקי אונאגי ביג פלייט" – שבתרגום מילולי אומר "תצלם אדם מקיא או נגיד ביג פלייט" (אני לא זוכר מה פרוש ביג פלייט ביפנית). המשמעות של המשפט העתיק הזה היא ששלום ישרור בעולם כשהאהבה תיכנס לנפש (קרדיט לסאו שו, העובדת הפיליפינית של סבא שלי).

סגרנו מעגל: התחלנו מלייבובץ, עברנו אל המשנה, משם לתורת הכאוס, דרך ביולוגיה וחתמנו בחכמה סינית עתיקה.

H2SO4 – מומלץ לרכישה במחסני כימיקלים או אצל ישראלה הכהן-זביידי, בית לחם.

פרויקט הפדיקור של דשתי

רציתי להתחיל בקו חדש שסוקר נכוחה את שרותי הפדיקור באזור המרכז. כמובן שכמובטל לכל דבר ועניין אצלי הכל זה בחינמים. אין מה לעשות – בשביל טיפוח אמיתי אסור להתפשר כי מה שקונים בכסף ניתן גם לכמת בכסף. לחינם אין מתחרים. אז החלטתי ללכת לישראל הספר מרחוב אוזן בת"א שאצלו אני אוהב להסתפר ולהציע לו שיעשה לי טיפול רגליים. “תילך מיפו, אני לא מכיר אותך" גער בי ישראל במבטא הגרוזיני הכבד שלו. אמרתי לו שאני כתב ואני רוצה לפרסם כתבה על המקום שלו. “אני אמרתי לך תילך, אני לא אמרתי? תילך!” ישראל אדם עקשן. “טוב, אז תן לי כוס מים, אני צמא". ישראל פתח את הברז של השטיפת ראשים, הסתכל עלי במבט של עגל ואמר: “נו". שתיתי עד שהוא סגר לי את הברז וניסיתי שוב. “ישראל, תבין – אני כתב. יבואו המון אנשים למקום שלך בעקבות הפרסום" “תילך" “ישראל, זה לא סתם בעיתון אני מפרסם" “תילך אני אמרתי אותך, תילך" “זה באינטרנט ישראל" – שקט. קלטתי שעליתי על משהו. “זה לא סתם באינטרנט זה בבלוג" אמרתי. “אתה יודע מה זה בלוג ישראל?” ראיתי שהוא מתחיל להתעניין. “אתה יודע שבבלוג מספר הקוראים לא מוגבל ושתאורתית כל אדם בעולם יכול לקרוא אותו ובחינם וגם אפשר לתרגם לכל השפות?” נראה שישראל ראה פוטנציאל כלכלי ולפני שהוציא מילה נתתי את המכה האחרונה "יש פה פוטנציאל אדיר ישראל ואתה חושב לפספס אותו?” ישראל הוריד את שפורפרת הדוש מהיד ושם לי יד אבהית על הכתף, הביט לי בעיניים ואמר מהלב: “תרה, אני לא יודע מי אתה – אבל אם אתה לא עף מפה תוך דקה אני עושה ממך חצ'פורי".

בשלב הזה שלפתי 40 שקל ובחנתי אותו. “אתה עוד פה?” רוקנתי את כל הארנק על שולחן הספרים. בפני עיניו ההמומות של ישראל ניצבו 42 שקלים ושבעים אגורות. כאן קרה המהפך. “אתה מסכן" אמר ישראל. “בוא, אני יעשה לך פדיקור".

הטיפול שנבחר: מיני-ישראל והרפיה (42.70 – לאחר מיקוח)

מבחר הלקים: אין לק. גבר לא צריך זה. אני לא אוהב הומו. (10\10 כי זה הגיוני)

נקיון המתקנים: אין מילים לתאר את הזוהמה אצל ישראל. הרצפה מלוכלכת, הכלים מלוכלכים והידיים כמו גם הפה של ישראל מלוכלכים מאוד. ישראל רוחץ ידיים רק אחרי הטיפול – כי מגע של אנשים מגעיל אותו. (7\10 בגלל ההשפלה ובגלל שזה תכלס לא ממש משנה לאף אחד)

הגינה: ישראל היה קצת חולה באותו יום והתעטש עלי כמה פעמים בלי לשים יד. לזכותו יאמר שהוא ניגב ממני את הנתזים עם מטפחת הכיס שלו (6\10 כי מחד זה דוחה ומאידך היה מחווה של רצון טוב)

עמידה בזמנים: אצל ישראל אין זמנים. אין להזמין ואין לקבוע. תבוא – יש אנשים תחכה. אין אנשים תכנס. לוקח כמה זמן שלוקח אל תעשה בעיות. (3\10 סתם מעכיר את האווירה)

איכות העבודה: ישראל עובד בשיטה שהוא קורה לה "מלח גס ותה" שזה אומר שהוא מורח לך מלח גס על כף הרגל ומשפשף אותה טוב טוב עם שמן קנולה ואחר כך שוטפים. אחרי זה הוא שם לך שקיות של תה להרגעה. בציפורניים עצמם הוא לא היה מוכן לגעת והוא אמר שזה מגעיל אותו. כשניסיתי להתעקש הוא צעק עלי לקחת את הכסף שלי ולעוף. הרגעתי אותו כשאמרתי לו שהוא מתעצבן סתם ושהשקיות תה באמת עוזר להרגעה. בסוף לא היה הרפיה כי ישראל אמר שהוא לא אוהב הומו. (5\10 כי מצד אחד לעבוד זה לא עבד אבל מצד שני זה מסורת של אלפי שנים וטיפול שיש לו אמא ואבא ולא סתם איזה ניו-אייג' מטופש)

תוספות ופינוקים: שיחה ערה על פוליטיקה ועל הקושי שבמגורים בבת ים עם כל הילדים שצועקים ועושים רעש עד אמצע הלילה. כמו כן זכרון מהחופשה בים עם המשפחה והבן שבצבא ביום האצמעות שעבר וכמה שאכלו ("הלכתי עד הלילה 3 פעמים לשרותים ועוד הרבה פעמים בשביל רק פיפי – אחר כך בלילה הלכתי פעמיים לפיפי ועוד פעם לקקי”). לישראל יש מה להגיד והוא יגיד. (9\10 אוטנטי ובעל משמעות. לא עוד סמול טוק בלי מוסר השכל מהסוג התל אביבי הידוע)

החוויה שלי: הרגלים שלי לא הכי קלות לעבודה. יש קצת בעיה של שעירות ומבנה רגל לא סטנדרטי כמו גם ניצנים ראשונים של התחלה של מה שיכול אולי להיות פטרת הציפורן. בסופו של תהליך ואחרי כל הטיפול ישבתי ומרחתי לי לק, כמו שאני אוהב – למרות שישראל מלמל כל הזמן "גועל נפש, איזה הומו". אני מצרף תמונה של הרגל כמות שהיא אחרי הטיפול עם הלק MAKIT של DEFAME .

אני בושמולוג

היום רציתי להציג את הרכש החדש שלי בתחום הבשמים האהוב עלי כל כך. את פהשלבוקר של חברת FETOR אפשר להגדיר כקונטר-מרענן. כפי ששמו מרמז מקורו רוסי ועל הבקבוק נכתב באותיות גדולות של טל ומטר אותה מילה בדיוק: зловоние. כך אמרה לי הזבנית המצחקקת. אם לסכם את התחושה של ריחו בשתי מילים אז אגיד שפהשלבוקר הוא לח, נמרץ ומפוקח.

מכירים את הבשמים הפראשיים האלה שמקפיצים את מצב הרוח, מעט חמצמצים ועם לא מעט אלכוהול? אז פהשלבוקר גם חמצמץ קצת אבל יש בו עוד כמה גוונים שהם משהו שונה ואחר. המיוחד בו הוא שבמקביל לשמץ החמצמצות יש גם זכר למתקתקות מיוחדת. משהו שנע בין פתל לריקבון של גופה בטבע. לפהשלבוקר יש בקבוק במראה ייחודי: שקד מודלק. האריזה מהודרת ומשדרת שחיתות ודבר עבירה. את הפשע הקטן הזה רכשתי מתוך תחושת חטא ואודה כי בהרחה ראשונה קיבלתי תחושה של עויינות. שאלתי את המוכרת אם הוא מקולקל והיא חייכה ואמרה שככה זה מגיע. התגובות לבושם היו מגוונות ונעו על מנעד רחב החל מסתם "ריח רע" דרך "ביאוש" ועד "צחנה". "הריח המיוחד מביא אתו משב רוח שמקורו כאילו בא מגל אשפה שיושב בתוך מים מעופשים" אמר סמי ובצדק. וכתוב במקורותינו (בראשית רבה פ"ד) "אמר ראובן: אני בכור ואין הסירחון תלוי אלא בי". ללמדנו כי כל הריחות בריאתם של האל הם ואין בהם אשמה. אחרי הכל, גם כשצדיק מת, אפילו גופו מתחיל להסריח.

בעבור מי לרכוש ולאיזו עת? זו שאלה לא קלה. אני משתדל לגרוב בושם זה בעת שאני יוצא לשחק עם הילדים בגן השעשועים. למה? כי הילדים לא מתלוננים על זה וזו הזדמנות מצוינת לבזוק מנה אחת אפיים מהבושם. את הבושם הזה, שלא כמו בשמים אחרים, אין מקובל לשים על פרקי היד או הצוואר והוא מקבל את מרב ההתבטאות שלו כשהוא מרוסס בבית השחי. הריח נשאר נאמן למקור שעות רבות ויחזיק מעמד גם כמה מקלחות, לכן מומלץ שלא לזרות כמויות גדולות ממנו. מעבר לכך, זהו הבושם היחידי בעולם שיש בו את שלושת הרעלים של לק. כנראה שבשביל פורמולה מנצחת יש לחרוג לפנים משורת הדין ולחשוב מחוץ לקופסה. יש לשמור במקום אפל ועדיף לעטוף עם מעיים של חזיר כדי למזער התחמצנות של האוויר שמסביב לבקבוק.

בשורה תחתונה: מיועד לכאלה שמוכנים לנסות ולא מפחדים לפרוץ את הדרך. נאמר לי שבולמיות יתחברו לריח הקיא שמתנפץ על הפנים בכל פעם שנפתח את שקיק מעיי החזיר שעוטף את הבקבוק. מומלץ? רק למבינים. לא זול! בחינם.