פרק ב' – הגזל
"הבט" קטעתי אותו...
"אינני מעונין בכלום, לא לקנות ולא למכור. לא תראה ממני קיפייקה אחת ויהי מה"
"כך...” השיב אדום הזקן בעל מימדי הראש האדירים. “נו, נו" המשיך "כפתור ופרח".
אי הנעימות שאחזה בי עקב אילוח הזיעה שצרם באפי, ההצעות חסרות הפשר של הדמות המסתורית הזו ועצם העובדה שנקב בביטוי כפתור ופרח, גרמו לי לתחושות שבר. רציתי לשבת על כיסא ולהיות לבד. כמובן שלא הסתייע בעדי שהרי אין זה מקובל פשוט כך לזרוק אדם לכל השדים והרוחות ואפילו אם ניכר כי אבד עליו הקלח והוא שוגה בשושני שגעונו.
תחת כל אלו בכל זאת הצעתי לאורח הבלתי מכובד לשותת תה למרות שמראש כבר אמרתי שעוגיות אין, גם לא סוכר וחלב.
"ומה בדיוק תה בזה?” שאל באופן שלא התפרש כגסות.
"שמעתי שבסין הם שותים רק את המים החמים"
"בסין הייתי בענייני...”
"הנה, התה שלך כאן" קטעתי אותו לפני שיתחיל שוב לספר לי את סיפורי הבננות הרקובות שלו. לא די בכך שרציתי להיות לבד, לא די בכך שכעת עלי להמתין שיגמור לשתות את התה לכל הפחות (ומי יודע עד כמה יותר) – סיפורים על סינים קטנים שמתרוצצים בין הרגלים לא עניינו אותי בשום פנים ואופן.
"אדוני ודאי ממהר מאוד" ניסיתי לברר
"כמובן" פסק "המקום ינחם אתכם" אמר ושתה בלגימה אחת את התה הרותח מבלי להניד אף אף. חוטם כזה, מהסוג המגורגר באבני חן שחורות וכדוגמת השבלול לא ראו בכל אסיה התיכונה כבר דור וחצי. התקווה שהתעוררה בי שיסתלק לו חיש התגשמה ואותו פלמוני נעלם כלאומת שבא. לחץ ידי בחום ובזריזות, נישק את צווארי ומלמל שהיום ניתן להשיג הכל ובזול אם רק מכירים את האדם הנכון. “כל יום אני בשדרת נייבסקי לעת בשליל – אם בכל זאת יהיה לך צורך בכסף בולגרי".
התישבתי על כיסא העץ והתחלתי להרגע. דרך חריץ הדלת שנשארה מעט פתוחה ראיתי את עינו הגדולה מביטה בי מעט אך החלטתי להתעלם מכך כאילו לא היו דברים מעולם. משהלך סגרתי את הדלת וחזרתי אל כיסא העץ. החדר התחוב הזה, שככל הנראה הומר לחדר המתנה ממה שבמקור היה קרימטוריום או קומפוסטר עירוני, היה שקט עכשיו והערב החל לרדת.
החורף חלף ללא צינון או גניבות. האביב כאילו סרב להגיע והקיץ עמד כעת עיקש ויקד מעל בנו יחידו אשר אהב. כולם התרוצצו לאור השמש החמה, הילדים אספו פירות משיחי הפרי והזקנים נזכרו איך היה פעם. נראה כאילו לכל אחד יש משמעות ותקווה, לחלקם הגדול אף הייתה מטרה: מי להאכיל בני משפחתו ומי לשלם חוב. העם הרוסי כמכונה בלתי מושלמת אך יחד עם זאת משומנת היטב, ממלא חסכים מכאן ומחסיר חורים משם - והכל בערבוביה גדולה והרמונית.
שומר הבניין היה שיכור כרגיל וחדר המדרגות הסריח מקיאו. לפעמים היה יוצא אחד מדיירי הבניין ומכה אותו נמרצות והוא היה נשבע שלא גנב כלום - למרות שאיש לא האשים אותו בגניבה. רזומיחין זה, בן בלי יעל ללא צל של ספק, עליו מספרת האגדה כי היה תוצר ישיר של הכלאה בין חזיר וחמור, שנייהם מן הבר אגב ובלתי מבוייתים. לפעמים כשהיה שוכב על גרם המדרגות לצד קיאו, ונוחר כחזיר, ניתן היה להבחין באזני החמור המלוכלכות שלו ולהאמין שאולי יש צל של אמת באגדה. מה שכן, גב חזק היה לו - כמו של צבי. הפנים פני קוף מושלם. איטי כצב וטיפש כסחלב. בעבר עבד כגלב ופותר בצעקות אחרי ששיסף בטעות 2 גרונות עד המוות. לכל הפחות מצא עבודה... דירי הבנין התאספו ודנו בסוגיה האם ניתן לדרוש ממנו שלא להעמיד צאצאים וכבר החלו לנסח מכתב בעניין.
המשך אולי יבוא...
