עזרה בדרך

כמובטל, זה לא קל. ממילא אין הרבה מה לעשות – אז החלטתי לעשות מעשה. ראיתי איזה כתבה בטלוזיה על קבליסט אחד שרואה נסתרות ויודע להגיד מה יהיה בעתיד ומה לעשות כדי לשנות את רוע הגזירה.

הלכתי אליו והוא התחיל לשאול שאלות. הוא אמר שהוא לא לוקח כסף לאף אחד מהטיפולים ושזה אסור על פי דין תורה בכלל לקחת כסף על דברים כאלה כי למעשה הטיפול לא בא ממנו אלא מהשכינה. ולשכינה אין אפשרות לשלם. יש קופה בחוץ שזה תרומה לנזקקים –  מי שרוצה נותן ומי שלא לא. סיפר על הרנטגן ועל הבבא סלי ואלו שהם תעשיות של כסף, גם אם הם עושים עבודה טובה, עדיין לדעתו אסור לקחת כספים. אבל על הרשמה ראשונית לפרוייקט הוא מחויב לגבות ממני 750 שקלים תשלום יחיד. כך אתה גם חבר קבע לכל החיים וזכאי לטיפולים ללא הגבלה או עד גמר המלאי והמלאי, ברוך השם, לא מתמעט.

אם זה רק בשביל הרשמה וזה חד פעמים, אמרתי לעצמי, למעשה זה די הוגן. שמתי הכסף על השולחן ואמרתי שלא צריך קבלה. ז"א כן! לא!! קבלה כן, בקבלה אני מאמין אמרתי. קבלה על הכסף – אין צורך. הוא אמר שהוא לא יכול בלי קבלה. זה גם בשבילי וגם בשבילו ורשויות המס וכו... אמר שאם אני רוצה אני יכול לקבל קבלה על 250 שקל שעליה כתוב "לטיפול יחיד" ואת שאר הכסף הוא נותן לנזקקים, אבל בתכלס מבחינתו אני רשום כחבר ויכול לקבל את השרות המלא. מה יש לי להפסיד אמרתי בליבי.

פתח לי בקלפים נומרולוגיים על פי המזל האסטרולוגי שלי ובזמן שאני מחלק אותם למשחק טקסס הולדם, כפי שהוא ביקש, הוא הסתכל על היד המחלקת וקרא שם את הקווים. כדי שהוא יתחיל לקרוא בקלפים צריך קודם לשים הימור. אמרתי שחבל על הכסף סתם לזרוק וממילא לא משנה אם אני מרוויח או מפסיד – בסופו של דבר אני רק יכול להרוויח אז שמתי 50 שקל והוא שם 50 מתוך הכסף שנתתי לו קודם. פתח קלף ושאל לשם האב. פתח עוד קלף ושאל לשם הבן. פתח עוד קלף ושאל על רוח הקודש. אמרתי לו – מה זה רוח הקודש? אני נוצרי? הסתכל עלי, דפק נאד מזעזע והתחיל להתפקע מצחוק "הנה רוח הקודש..." האמת גם אני צחקתי. היה מצחיק. יש לו חוש הומור וזה מה שמוכיח שגם הוא בן אדם.

אחר כך ביקש תאריכי לידה ושמות וזמנים. בסוף הוא אמר שהוא חושב שהוא כבר יודע במה דברים אמורים ושככל הנראה הדרך היחידה והבטוחה מאחוז זה שינוי שם. האמת ששמעתי על זה כבר. יש לי שכן שהיה פעם רפאל ביבי ושינה לרפאל יצחק. גם הכרתי כמה תימנים ממשפחת בורשטיין שאיך שהוא אני חושד ששינו את השם. בקיצור – בשביל מובטל שממילא אין לו שם ולא פנים, אין לו מה להפסיד. שינוי שם איט איז אמרתי לו. הוא חשב קצת ואמר שזה דווקא לא מתאים. צריך שם יהודי. איט איז לדעתו זה באמצע ולא קולע. חשב חשב ואמר – צריך השגחה עליונה, עזוב אותי, אני הולך לתקשר, לא אכפת לי כלום. ניסיתי לעצור אותו, שלא יעשה משהו פזיז. לא על חשבוני. אני לא צריך שהקב"ה יתעצבן בדיוק בתור שלי. הבא בתור שמחכה שיעשה איתו מה שהוא רוצה. הוא אמר שיש עוד אופציה וסימן עם העיניים שוב על הקלפים. כבר לא היה לי כסף לעוד הימור אז אמרתי לו שיאללה, תתקשר. תיקשר. כמה דקות תיקשור בעיניים עצומות עם מדי פעם עין אחת שנפתחת להציץ. כנראה זה הקשר בין העולם של מעלה לעולם של מטה והקבליסט צריך לחיות בתוך עמו ולא להיות מנותק מהכאן ועכשיו.

יש שם חדש, ברוך השם, אמר לי. שם לי כיפה על הראש וברך אותי בברכת המזון ואמר לי – דשתי, מהיום אתה לא דשתי. מי אני? שאלתי. מהיום השם שלך הוא סמיר שוקרי.

היה שקט בחדר לרגע והסתכלנו בעיניים זה של זה. יש כבר מישהו כזה, אמרתי. הוא אמר שהוא יודע ושהוא חולה עליו. הוא ערבי, אמרתי. אני יודע ועדין, זה מה שהכי מתאים לך לפי האופק בקריאת כף יד. סמיר שוקרי? אני לא יודע... יצחקו עלי!

רוצה לחזור להיות דשתי? שאל אותי. חשבתי על זה עוד קצת. אחרי שהיה שקט בחדר הוא אמר שבדרך כלל לשנות שם זה משהו שהוא לוקח עליו כסף כי זה לא כתוב בתורה. זה אמנות שהתפתחה עם השנים. אבל אם אני רוצה לחזור להיות דשתי, אז הוא עושה לי בחינם – כי הוא מבין מה זה צער וממילא הוא רוצה לעזור. ביקשתי דקה לחשוב. תחשוב על זה, סמיר, הוא אמר לי. תחשוב, סמיר שוקרי, ותגיד לי מה שצופן בחובו הלב. כששמעתי אותו קורא לי ככה, בשם של ערבי, ידעתי שאני חייב שינוי. שאני לא מזהה את עצמי יותר ושאני רוצה להתקרב למודעות התת הכרתית שלי. ביקשתי להיות שוב דשתי והוא תיקשר אותי חזרה. חינם. לא צייץ אפילו ולא הזכיר שום כסף. זה נתן לי תחושה טובה והוכיח שהוא באמת כאן בשביל לעזור. דשתי שוקרי, אמר בקול אבהי, העולם הוא גלגל. דשתי שוקרי? שאלתי. כן, שינינו לך את השם בחזרה, אתה לא זוכר? אני זוכר, אמרתי. אבל מה עם השוקרי? אני דשתי. מה השוקרי הזה קשור עכשיו? אאא.. זה שם משפחה. אם אתה רוצה להסיר אותו זה משהו אחר.

כבר לא נשאר עלי גרוש ולכן נאלצתי ללכת משם תקוע עם השם משפחה שוקרי. אבל ידעתי שיש לי כרטיס חבר והטיפולים בעתיד לא יעלו לי כלום אז הייתי בראש קצת יותר שקט – למרות שבפנים בתוך תוכי הרגשתי את הקונפליקט הדמוגרפי מתבשל. גוף אחד ושתי עדות? צלצלתי לקבוע תור ועל הדרך אמרתי לו שאני מרגיש שהגוף שלי חצוי בין שתי עדות שיש קונפליקט. אמר לי שיהיה בסדר, קבע לי תור ואמר שבפעם הבאה הוא יסדיר את העניין של הגוף בעזרת פרוצדורה פשוטה יחסית שנקראת בקבלה "משפט שלמה". הודתי לו וחזרתי לביתי בצנעה.

עד הפעם הבאה,

דשתי שוקרי מאחל לכם שנה טובה וסבאח אל חיר

הגזל II

כולם רוצים את המשך הסיפור! כולם כותבים - תמשיך, תמשיך. כולם מתעניינים איך נמשך העניין כולו? לאן דברים יתגלגלו? איך יתפתחו הדמויות. זה מדהים!!! 


האמת? מה שבאמת מדהים זה שאף אחד לא התעניין. כלום. כתבתי חלק ראשון יותר טוב כנראה והחלק השני קלקל הכל.
אני רוצה לראות אם אני בן אדם של התחלות טובות והמשכים רעים. אז אני אתחיל פה סיפור חדש.


הגזל 2:

היה זה כ"ב באלול יום בו הפתיעתני רוח פרצים עיקש וטורדן ואני הצטערתי בזה אף כי ידוע ידעתי היטב שאין לו לאדם להתלונן בפני השכינה אשר ברור וידוע לכול כי כל מעשי האל ברוכים ולהישראל  בטובתו הם. עם רדת ערבו של יום שבתי אל ביתי מעמל יומי העלוב ושם בפנים זעופות ודיבור נוקשה מחכה לי אשתי הנאה והחסודה, מקללתני על ששוב זרדים לא הבאתי הרבה מזה ושהמעות אזל מזה... להוויי ידוע כי אין דעת האישה נוחה לכשיבוא בעלה אצל הבית בערבו של יום שהרי יודעת היא היטב היטב כי הלז מחזר על פתח סיריה ומצפה למטעמים כמטעמי מלך. והיא כבר כמתגוננת מלכתחילה תעליל ותקנטר ותקרא לו בגנאי לכף חובתו על שהתרשל גם הוא מנה אחת אפיים ולכן אין לו טרוניה כנגדה וכנגד פיגוליה המבאישים. כך דרכו של עולם מדורי דורות ואף גמור וידוע לכל כי אפילו רחל אימנו, עליה השלום, מיררה נפשו של בעלה והם נושאי הברכה. ואם הם נושאי הברכה, אומר אני ביני לביני, הרי מה אשתי ואני ברוחות אלול ובפיגוליה הטפלים?

אכן, כאבנים חרוצות אזוב היו טעמן של טופיניה המבורכים וכבר כמעט ונשתכח מליבינו לעשות זימון ולברך על הזן את עמו. אותו היום כאבן חרוצה וכאזוב הייתי גם אני כאילו העירוני בזריקה שלי דלי שופכין בפני. וכי יום מיוחד הוא זה כ"ב אלול? הט, הט. יום כשאר הימים: דלי שפכין בהקיצך, מודה אני, 18 בשעתו, פיגולי אשתי וחוזר חלילה. ומה הוא זה להזכירו כלל כיום, כאילו היה שלישי ופעמיים כי גיהינום שלט בו? אולי היה זה רביעי ובו נבראו הדגים בלי עין הרע? לאו הא ולאו דההוא – כי יום שני הוא ואין בו שום חידוש או רמז לבאות. שבת קודש כבר נשכחת מאחור ואילו שבת קודש הבאה לא נראית באופק.

ובאותו הערב שעליתי על משכבי, חככתי בדעתי ועשיתי קצת חשבון נפש כדרכם של היהודים בחודש אלול. מה אמר לי פלוני זה ומה לקח ממני פלמוני ההוא, מי שיחק לו מזלו ומצא פרוטה ביער ולמי נולדה עגלה חדשה. בכמה יצא שכרו של רבי אריה דוד שהתחתן עם הריבה שלו וקיבל הנדוניה שלה ובכמה מנגדו הפסיד רבי מישה איזאק שמסר את ביתו עקומת הפה לרבי אריה דוד. כך וכך הייתי מפשפש בעצמי ובחדרי ליבי, לקראת ימים נוראים של תשרי ואני הופך והופך בחיי ועושה חשבון של הנפש מלפני האל. בתוך נפשי פנימה עודי מפשפש פישפושי יתר ולא נרדם על משכבי זכרתי היטב זכור את מעלליו של הרוחץ יונה טושי ואת ניסיונותיו הכושלים של הגבן, תהה נשמתו עדן, ולהבדיל חשבתי גם על יוטל שמחזר אחר הפתחים ועושה לו תורה וחוק מפיסחותו – ובכל זאת לא באה שינה אל מיטתי. וכיצד זה תיקנו רבותינו ליהודי המתהפך במיטתו כדלת המתנודדת על צירה ומבלי שיוכל לפרוש מעט למנוחתו? זאת לא ידעתי בפרוש, אך ידעתי כי טוב לו לאדם להעסיק עצמו תמיד שמא יפנו מחשבותיו חלילה לדבר עברה ויתחיל להתעסק ולהתפלפל שלא בעסקיו או בדברי תורה. ועל המשכב ללא נים כשבבטנך פיגולים חיים ובועטים ממש, הרי זה נס משמיים שלא תבוא לדבר שיקוץ ותסיח דעתך למיני מזימות חס וחלילה.

ומתוך שכך עלה במוחי רעיון כיצד ניתן לרצוח הגבאי, לחטוף ספר תורה הגדול מארון הקודש, למכור אותו להיהודים בעיר זרה ולשוב הנה בממון רב ומבלי שידע איש אף לא יחשוד. טפו, רקקתי שבע פעמים והרחקתי המחשבה הנואלה מעלי. וכשחזרה שוב רקקתי שבע פעמים ושוב ושוב עד שלא נשאר בי רוק בכלל והשתוקקה נפשי לשתות תה רותח. והכיצד זה, לרצוח אדם בשביל ממון? גם אם אין רבי יעקב מולך זה הגבאי ניתן בקלות להחשיבו לאדם ולחובתו יזקפו שמיים ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה כל הרעות החולות שמפיץ בקהילותינו, הרי ש... נו, לא לרצוח, טפו, ודאי שלא! אבל בכמה ניתן למכור זה ספר התורה? והאם כך בקלות ניתן להיגרר עם ספר תורה גדול שכזה מעיר לעיר ולסחור בו? וכי סיפור מעשה הרצח והגניבה לא ינפץ לכל עבר? הלא ידעו כולם בתפוצות ובישראל מה עלה בגורלו של גבאי בית הכנסת במיחליון כפרינו העלוב? ודאי ישמע על כך גם הצאר וירצה בעצמו לבוא ולחקור פשר המעשה. טפו, איזה מחשבות נוראיות שגררני השטן לחשוב ולחשב לעצמי – כל זאת בחודש אלול.

אמת היא, הפרוכת שווה ממון רב שהרי חוטי כסף ושני שזורים בה והתקבלה בתרומה מיוחדת עוד בימי ההקדש הישן. אמת היא גם כי ארון קודש ללא פרוכת עדין ארון קודש הוא והספר שוכן בו בביטחון ובשמחה, גם אם בתחילה אולי צר לו מעט על שנלקחה ממנו הדרתו החיצונית. ואילו אם יצליח לו לאדם לפרום מעט מחוטים של כסף זהב ושני מהפרוכת, אולי יצליח למכור אותם בהיחפז ולקבל נטבעות נחושת שיספיקו לשבועיים שלמים. טפו, אילו מחשבות שווא נוראיות. סוף סוף אדם טוב אני ומיד גאלתי את חייו של הגבאי המסכן, הצלתי ספר התורה כאוד בוער מאש ואף פסחתי על פרנסתי קשת היום ולו בשביל להדר ארון קודש בפרוכת מוזהבת ויפה. ודאי יראה זאת הקדוש ברוך הוא בעין יפה ויגמול לי מנה אחת אפיים על רוחב ליבי.

לבסוף לקראת עלות השחר צלחה נפשי והתחמקה מהעירות שאחזה בה ללא מרפא כמעט, ונחתי על משכבי בשלוש וחצי לפנות בוקר. ובחלומי ראובן בוסטוט וניסים הכהן קונים ממני חוטים של משי וזהב ומשלמים ביד רחבה;

------------------------

עד כאן חלק א'. האם הוא מעניין? אם כן, אני אכתוב חלק שני ואתבונן במתרחש והאם הוא מתקלקל. זה ניסוי מעניין בשבילי.