אם יום אחד אני אתחתן אני חושב שזה יהיה אך ורק ברבנות, עם המשפחה המצומצמת ותוך דרישה חד משמעית שלא להביא מתנות. אחר כך אפשר ללכת למסעדה במשותף ובזה לגמור את הפרוצדורה המטומטמת. מי צריך את השטות הזו אם לא ההורים? ואני אומר – ואם זה רק בשביל ההורים, אז מה? מה אכפת לי בכלל? כך או כך הדבר הוא כאפס וכאין בעיני, אז אם מישהו אחר מפיק מזה רווח – שיבושם לו ויאללה, בכיף. אני ממש לא מתחבר לעניין הזה שהטקס הארכאי שבו הגבר קונה את האישה וכו' הוא הדבר הנלוז. מבחינתי ברית הנישואין היא כשלעצמה הדבר הארכאי וחסר המשמעות בחברה מתקדמת שמבינה שקשר בלתי ממוסד בין בני זוג אין משמעו שהיא זונה. ואם זה ברור לכולם אז אין בזה צורך. כך לפחות מבחינתי. ולמי שיש צורך? שיתחתן...
למסורת הזו אין חשיבות בעיני, כמו גם לברכות או הכתובה. הברית ניתנת לפרוק דה-פקטו בכל רגע, עם או בלי גרושין. כמובן שברית כזו עשתה הרבה מאוד רע בעבר, כשלא היה מקובל להתגרש – על כן יהיה זה טוב ויפה שכחברה אף נחרים את הברית באופן עקרוני. כמו למשל שיהיה יפה להחרים באופן עקרוני כל יחס מפלה או קובל. קל וחומר הוא כאשר הברית הזו עוד היום גורמת לזוגות רבים להשאר נשואים שלא בטובתם ולו בזכות אמירות כמו זו משולחן ערוך "אין הברכה שוכנת בביתו של אדם אלא בשביל אשתו" או "איש ואשה ושכינה בינייהם". כמו שיהיה זה יפה להחרים את האמונה המונוטאיסטית (שגרמה הרבה נזק לאנושות) כן יהיה טוב להחרים את ברית הנישואין. איש איש כטוב בעיניו.
ואני, שמדבר על החרמות – עדיין הולך לחתונות (אם כי אני לא אוהב אותן) ואף לא שולל שיבוא יום ואתחתן גם אני. אני לא רואה כאן סתירה בין הדברים, כי אני חושב שהחרם צריך להיות חברתי ולא אישי. חרם אישי הוא חסר טעם ורק יכול לפגוע באלו שעדיין שבויים בקסמה של מסורת. יש טוב ולא רע בלהסב נחת לאלו שאתה מבקש את טובתם (למשל משפחה וחברים).
הקיצור, היום אני ישן בת"א ומחר, יום אווילי, מהביל וחם, אמשיך בחיפוש אחר דירת פאר במחיר סוף עונת התפוזים, לא בשבת, פלוס דרושות, מרופא (ללא ריהוט, מיזוג מרכזי).
