מחשבות חיוביות לקראת ראיון עבודה בערבה

למה כל אינטראקציה עם אבא שלי צריכה תמיד, אבל תמיד, להיגמר בצעקות? ולמה מדי כמה זמן אמא צריכה להכניס לי פחדים חדשים?

אני יודע בדיוק למה! כי בן אדם בן 33 לא צריך לגור אצל ההורים שלו. כאילו שלא קשה מספיק שאין עבודה או כל סימן לחיים נורמליים, אז גם זה כדובדבן על ראש הקצפת. ברור לי שגם עם העובדה שאין לי את המשאבים לעבור דירה, זה בכל זאת הכרחי בכל מחיר. זו הייתה טעות להפסיק לחפש תחת אמתלה שאם אין כסף אז חוזרים להורים. בכל אלו אני מאשים רק את עצמי. הבחירות שלי היו שגויות ואת הכסף שחסכתי אני משלם בבריאות נפשית. הוא לא מבין משהו אחר מלבד צרחות והיא לא מסוגלת להפסיק להזריק פחד מרעיל – זה כבר לא ישתנה. כל מה שנשאר זה להבין את זה ולהתרחק.

עוד מעט אצא שוב לדרום הרחוק בעקבות חיפוש עבודה. שוב חור שכוח אל (אף גרוע מהקיבוץ בו חייתי בשנתיים האחרונות). זה נראה לי כרגע כברכה מחד וראיה מעוותת לחלוטין של המציאות מאידך: הברכה היא בעבודה וביציאה מהקן החם והמגונן של ההורים. העיוות הוא כמובן האילוץ הכפוי ברע במיעוטו, של ההגליה הסיבירית הזו ל-לא-ארץ הזו של הנגב והערבה. "עד לאן סוחבת פרנסה ולהיכן רצים בשביל פת לחם”? האם זו תהיה עוד בחירה קלוקלת בעיירת ספר על פני כרך ניו-יורקי\לונדוני סואן? האם גם את זה אשרוד בשביל שבסוף המסלול אעמוד שוב בתחילת דרך, מובטל וללא אופק תעסוקתי? האם גם עוד כמה שנים כששוב, אולי, אמצא את עצמי במקום בו אני עומד עכשיו אחזור לגור אצל ההורים? ואם כן, גם אז אבא שלי ידע לדבר רק בצעקות ואמא תקפיד מדי פעם להעלות בי פחדים? ואולי עד אז הם כבר לא יהיו ובכלל לא יהיה במה להיאחז... העתיד נראה רע והוא רק הולך ומדרדר.

המחשבה הנכונה כרגע היא שהעולם, כמו שהוא היום, הוא סביבה עוינת בעבור ילדים שלא באים מגב כלכלי מעל לממוצע. זה לא מספיק שיש רווחה, אוכל, בית, אוטו, מקצוע, השכלה וחסכונות. זה פשוט לא מספיק! זו הייתה פסגה בשנות החמישים, הפך למניח את הדעת בשנות השמונים-תשעים וכיום אנחנו נכנסים לעולם שבו זה פשוט לא מספיק. עם שבעה מליארד איש על כדור ארץ אחד כשחלקם על כדורים מסוג אחר (בעיקר פסיכיאטרים), כלכלות מתרסקות, מגפות משתוללות, אבטלה ושיממון – נדמה לי שהבחירה הנכונה כרגע היא להשהות את רעיון פיצוץ האוכלוסין עד שיבואו זמנים טובים יותר או עד שהמעמד הכלכלי שלי יאפשר יתרון לילדים.

אני לא מקנא באמא שלי שצריכה לראות את הילד שלה בדרך לשום מקום. זה בטח דבר נורא עבור אמא כמו שלי. כשהם הביאו אותי עדין לא היו כנראה סימנים כל כך ברורים לזה שבעוד שלושים שנה לילד המלומד שלהם לא תהיה עבודה. מי יכול לראות שלושים שנה קדימה? גם שלושים יום קשה להעריך. ולכן אני בהחלט לא מתמרמר על שהביאוני לעולם. להפך, אני דווקא מרוצה מהעניין. אני חושב שמקומי כאן ואפילו בזמן הזה. אני שמח שאני חי ואני מעוניין להמשיך בזה באושר עד כמה שניתן. אבל זה אני. זה רק אני ואת הבחירה הזו היום אני מתקשה לעשות בשביל הילדים שלי. אולי גם להם תהיה שמחת חיים, כמוני, גם כשהמצב מסביב הוא חורבן אנושי (ולהזכירנו – כמו שהחורבן של אז הוא לא החורבן של היום, כך גם החורבן של היום הוא לא בהכרח החורבן של העתיד).

לסיכום אזכיר את דברי "המלכה האדומה" של לואיס קרול מתוך אליסה בארץ המראה: המלכה האדומה אומרת לאליסה שצריך לרוץ הכי מהר רק כדי להצליח לעמוד במקום. אם לא רצים הכי מהר בסופו של דבר הולכים אחורה. העקרון הזה משמש הרבה בלימודי אבולוציה ואימונולוגיה והוא נראה כמו חוק אוניברסלי שמקבל משנה תוקף בהוויתי.

כתבו על זה אפילו שיר:

http://www.youtube.com/watch?v=kioyUGaABjA

אלגוריה

רצה הגורל, שכחתי כמה מצרכים במקום כל שהו, נקרא לו גו לצורך העניין. אקיץ, איך שאני הולך להביא את הדברים באה לי מחשבה משהו רבולוסיון. אה מה מה? עליה וקוץ! איך שאני הוגה בהקוץ ומנסה להפריד את העליה, מהון להון נשתכח מליבי הדבר, נשאר הקוץ והלכה העליה. צלעתי ככה עד גו וגערתי בעצמי חזור וגעור על שלא השכלתי לרשום את הרעיון-רבולוסיון שבאמת אם ירצה השם היה יכול לרפא הרבה תחלואים (במקרה שזה היה אולי רבולוסיון רפואי) או להקים נופלים או אולי אפילו לשחרר אסורים. כל אירופה מתפלאת יחד איתי איך קרה המקרה המוזר הזה שבו רצה הגורל. ואני? נפלתי למשכב, בהמה שכמוני, איך דימדמתי לי דום דום דום והתיסרתי סור סור סורי אפריקני שכמוני. איך נשתכח ממני כדבעי ואיך לא השכלתי לרשום את הרעיון-רבולוסיון. דע עקה נכנסתי לסטרס אבל החלטתי לעמוד על שתי הרגליים האחוריות ולהתעשת: אדם בגילי ובמעמדי לא צריך להתנהג כמו אפס מאופס. נכון, היה מקרה ורצה הגורל. הכל אמת והכל להד"ם כמו שאומרים. אבל מכאן ועד דמדומים? בכי וצרחות? יריקות ומוגלה? לא היה ולא נברא כדבר הזה בהיסטוריה של המין ובאמת גם אצלי לא היה ולא נברא. רק הדמדומים, ככה קצת... בשביל השחוק, כמו שאומרים. 

אז בשביל כל זאתי הלכתי אצל רבי מרדכי שקוראים לו אצלנו מודרוחי על דרך השלילה וביקשתי ממנו שיעשה לי איזה כשף אחד אפיים. אמר לי מודרוחי: שים חתיכה עוגת טשפישטי וחתיכה סוכר וחתיכה גרעין של זית וכפית של ערק הכל זה בתוך הנייר טואלט, תקפל טוב טוב ותישן תחת הכרית עם הראש לכוון ירושלים. אותו הבוקר שלמחרת קמתי ושגיתי בשושנים – שנאמר: כלהון אתחרטנא בהון. איציתי הכשף ואיציתי הדמדום ואיציתי... בקיצור – כלהון. הלכתי אצל מדרוחי ונשקתי לו את העיניים ואמרתי לו "רבי מודרוחי, שככה יהיה לך טוב". “עזר הקדמסיס הזה שנתתי אותך" שאל כממתיק סוד. “עזר" אמרתי. מודרוחי הושיט יד ואני שלא רציתי לבייש אותו בכסף או משהו מביש אחר, תקעתי לו כף בכף ואמרתי "יחי המקום".

מה למדנו מהסיפור הזה? לכאורה, הסיפור הוא על פניו. לת הכישוף ולת מדרוחי ולת הרעיון-רבולוסיון ולת הסורי או האפריקאנר כל אלו שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לָא שרירן ולָא קימין. ובכל זאת איך? מה הטעם בכל זה? מה יש בזה? מה יש בזה? עין. ומתוך שכך גם מוסר השכל על החיים של המובטל. עין. ילך ויבוא וילך שוב ויעשה דבר אחד ואחר ושלישי וכו' וכל זה עין. כלום! פול ווליום בניוטרל. מתחיל ונגמר באותו המקום בדיוק. וזה אלגורי. אלגורי למה? איך אלגורי? מה אלגורי? כן אלגורי – לא אלגורי? מה פרוש אלגורי? כל אלו שאלות יפות.

הכרות ראשונית: אשיות בלתי רצויה

מה משעממים הם חייו של מובטל. אינני מובטל כרוני, אף עבודה ממש מעולם לא הייתה לי – אם להודות על האמת. רק ככה, פה ושם, דברים מזדמנים כמו שאומרים. והנה גם היום – מובטל, אין מה לדבר. נו, נו, כן, ודאי שיש אי איזו היסטוריה וסיפורים משם ומכאן, יש כמו לכולם. אין זה עניין חדש או מיוחד ששומה על המובטל לספר, אף כי הוא עושה זאת ואף מגדיל ומפאר ומאדיר לפעמים מנה אחת אפיים וזו בשביל להעביר הזמן בעוד קצת זמן ולו בכדי שלא יאמר בלבו בארוחת יומו כי דבר וחצי דבר לא נעשה כתמול שלשום וכמחר מחרתיים. הנה למשל היה זה רק היום שישבתי אצל בית הכיסא, במחילה, ועשיתי כל צרכי מי לטובה ומי לרעה, דרכו של אדם היא. והנה הגיעה העת לשלם מס בעד התענוג הנשגב והנהדר, גם כן כדרך רבים – להעביר איזה שיוף על הטחורים – כמו שאומרים הצעירים מבתים ידועים שלהם לא תרבות ולא ספר (ואולי איזה ספר מחזור בכל זאת יש). המובטל, עודו יושב בכיסא מלכותו וטחוריו עוד לא שויפו (איו, איזה ביטויים שיש להם לצעירים – אבל אלו הם המילים וזו השפה, כפי שנסתבר, ואני בין עמי חי, ישראל – וכי אקום לשנות סדרי תבל? יהיה כדעת הצעירים); אם כן, עודו על כיסא מלכות, כאמור, חושב המובטל כי אם ישב ואם יקום, חד הוא: אין איזה דבר שלוחץ מבפנים או מבחוץ בכדי לנוע. ובכל זאת, מפאת חדות מוחו של המובטל, שנתחדד בימים של בטלה, קורץ הוא אל נייר הטואלט וחוכך בדעתו אם הגיע הזמן. וכשהחליט, ברגיל ייקח לו ראשית 2 קוביות נייר וישייף הטחורים. זה ברגיל, כאמור. המובטל לפעמים, מחמת חוסר המעש או השובבות יעצור רגע ויחשוב: אולי... אולי ניקח רק ריבוע אחד, גם בעבור השיוף הראשון? והרי זו הרפתקה – הלא כן? מי יודע מה ילד יום בסיכון של שיוף ראשון בריבוע אחד? נו, כמובן, כמובן, תגידו ותספקו כפיים – ייתכן שאין בכך דבר ושאני מנפח את כל העניין שלא לצורך. אהא... לפעמים רוצה הגורל אחרת עד כדי כך שגם 2 ריבועים לא יספיקו בעבור השיוף הראשון (הביטוי הזה כבר ממש עולה לי על העצבים. זה זוועה מהסוג הגס ביותר ואני לא מצליח להעלות על דעתי כיצד מסוגלים הצעירים של היום לזהם כך את השפה ולהשתמש בביטויים מסוג זה. “לשייף את הטחורים" – באמת, לא מכובד בעבור איש). כך או כך, רוצה לומר כי המובטל יכניס עצמו לאפשרות של מלכודת רק כי סתם כך וללא סיבה מובנת. ומה הדבר הנורא ביותר שיקרה? ידוע לכולם. כך וכך ואז עגמת נפש וה(ל)קאה עצמית על התסבוכת שבאמת אין לה מטרה. אחר כך להתנקות יפה יפה גם "בטחורים המשויפים" וגם תחת הציפורניים ואולי גם לגזור ציפורניים ושוב עם הכוהל, אם יש בבית... קיצור הדבר הוא שברור ונהיר לכל: אין הדבר שווה את הסיכון או ההרפתקה. אבל רגע אחד, תגידו ועיניכם כמעט דומעות, רגע אחד חבר יקר – וכי מה אם ישפר עליך טוב מזלך יצא שכרך ברווח? נו מילא – גם כן רווח! התלך ותספר במפגשי סלון איך הערמת על חוקי הטבע? על שצלחתה שיוף הטחורים הראשון בקוביית נייר אחת? התתפאר בפני נכדיך ונכדיי נכדיך כי הסבא והסבא של הסבא הישיר מבטו אל הסכנה ואף חזר מהגיהינום בלא שריטה? וכל זה בתנאי, כמובן, שיעלו הדברים יפה ושום חור לא נפער בשום נייר, דק מן הדק; אצבעות רעננות וניקיונן כמעט מושלם; טחורים משויפים כטחורי תינוק שרק נולד. אה! ובמה כל זה אמור? במה, בהמה, במה דברים אמורים?

אם כן, יום בטלה בסדרת ימי המובטל יכול להיגמר בכי טוב ובכי רע ותלוי הדבר בגורמים רבים – כפי שתואר בהחלט מעלה. אני מקווה שאוכל להתמיד ולכתוב אחת ליום או יומיים ולמלא שורות רבות בסיפורי מובטל. אולי, מי יודע, לא יצא שכרי בהפסדי מכל הסיפורים השירים וציורי הסלע שאחקוק כאן.

תם ונשלם פוסט מספר אחד.