מחשבות חיוביות לקראת ראיון עבודה בערבה

למה כל אינטראקציה עם אבא שלי צריכה תמיד, אבל תמיד, להיגמר בצעקות? ולמה מדי כמה זמן אמא צריכה להכניס לי פחדים חדשים?

אני יודע בדיוק למה! כי בן אדם בן 33 לא צריך לגור אצל ההורים שלו. כאילו שלא קשה מספיק שאין עבודה או כל סימן לחיים נורמליים, אז גם זה כדובדבן על ראש הקצפת. ברור לי שגם עם העובדה שאין לי את המשאבים לעבור דירה, זה בכל זאת הכרחי בכל מחיר. זו הייתה טעות להפסיק לחפש תחת אמתלה שאם אין כסף אז חוזרים להורים. בכל אלו אני מאשים רק את עצמי. הבחירות שלי היו שגויות ואת הכסף שחסכתי אני משלם בבריאות נפשית. הוא לא מבין משהו אחר מלבד צרחות והיא לא מסוגלת להפסיק להזריק פחד מרעיל – זה כבר לא ישתנה. כל מה שנשאר זה להבין את זה ולהתרחק.

עוד מעט אצא שוב לדרום הרחוק בעקבות חיפוש עבודה. שוב חור שכוח אל (אף גרוע מהקיבוץ בו חייתי בשנתיים האחרונות). זה נראה לי כרגע כברכה מחד וראיה מעוותת לחלוטין של המציאות מאידך: הברכה היא בעבודה וביציאה מהקן החם והמגונן של ההורים. העיוות הוא כמובן האילוץ הכפוי ברע במיעוטו, של ההגליה הסיבירית הזו ל-לא-ארץ הזו של הנגב והערבה. "עד לאן סוחבת פרנסה ולהיכן רצים בשביל פת לחם”? האם זו תהיה עוד בחירה קלוקלת בעיירת ספר על פני כרך ניו-יורקי\לונדוני סואן? האם גם את זה אשרוד בשביל שבסוף המסלול אעמוד שוב בתחילת דרך, מובטל וללא אופק תעסוקתי? האם גם עוד כמה שנים כששוב, אולי, אמצא את עצמי במקום בו אני עומד עכשיו אחזור לגור אצל ההורים? ואם כן, גם אז אבא שלי ידע לדבר רק בצעקות ואמא תקפיד מדי פעם להעלות בי פחדים? ואולי עד אז הם כבר לא יהיו ובכלל לא יהיה במה להיאחז... העתיד נראה רע והוא רק הולך ומדרדר.

המחשבה הנכונה כרגע היא שהעולם, כמו שהוא היום, הוא סביבה עוינת בעבור ילדים שלא באים מגב כלכלי מעל לממוצע. זה לא מספיק שיש רווחה, אוכל, בית, אוטו, מקצוע, השכלה וחסכונות. זה פשוט לא מספיק! זו הייתה פסגה בשנות החמישים, הפך למניח את הדעת בשנות השמונים-תשעים וכיום אנחנו נכנסים לעולם שבו זה פשוט לא מספיק. עם שבעה מליארד איש על כדור ארץ אחד כשחלקם על כדורים מסוג אחר (בעיקר פסיכיאטרים), כלכלות מתרסקות, מגפות משתוללות, אבטלה ושיממון – נדמה לי שהבחירה הנכונה כרגע היא להשהות את רעיון פיצוץ האוכלוסין עד שיבואו זמנים טובים יותר או עד שהמעמד הכלכלי שלי יאפשר יתרון לילדים.

אני לא מקנא באמא שלי שצריכה לראות את הילד שלה בדרך לשום מקום. זה בטח דבר נורא עבור אמא כמו שלי. כשהם הביאו אותי עדין לא היו כנראה סימנים כל כך ברורים לזה שבעוד שלושים שנה לילד המלומד שלהם לא תהיה עבודה. מי יכול לראות שלושים שנה קדימה? גם שלושים יום קשה להעריך. ולכן אני בהחלט לא מתמרמר על שהביאוני לעולם. להפך, אני דווקא מרוצה מהעניין. אני חושב שמקומי כאן ואפילו בזמן הזה. אני שמח שאני חי ואני מעוניין להמשיך בזה באושר עד כמה שניתן. אבל זה אני. זה רק אני ואת הבחירה הזו היום אני מתקשה לעשות בשביל הילדים שלי. אולי גם להם תהיה שמחת חיים, כמוני, גם כשהמצב מסביב הוא חורבן אנושי (ולהזכירנו – כמו שהחורבן של אז הוא לא החורבן של היום, כך גם החורבן של היום הוא לא בהכרח החורבן של העתיד).

לסיכום אזכיר את דברי "המלכה האדומה" של לואיס קרול מתוך אליסה בארץ המראה: המלכה האדומה אומרת לאליסה שצריך לרוץ הכי מהר רק כדי להצליח לעמוד במקום. אם לא רצים הכי מהר בסופו של דבר הולכים אחורה. העקרון הזה משמש הרבה בלימודי אבולוציה ואימונולוגיה והוא נראה כמו חוק אוניברסלי שמקבל משנה תוקף בהוויתי.

כתבו על זה אפילו שיר:

http://www.youtube.com/watch?v=kioyUGaABjA

פוסט קצת מדכא

יום שישי רגוע, שוב לא יצאתי מהבית למעט הכמעט שעה שהוצאתי את הכלב לגן כדי לראות קצת רוסים עם כלבים עייפים. קמתי בצהריים ונשארתי במיטה, נרדם לסרוגין עד חמש בערב בערך. אחר כך בזבזתי זמן מול האינטרנט בדברים שאני לא זוכר ואז רציתי לראות אם אני נהנה לעשות אופני כושר. אין לי נסיון באופני כושר, אבל באופניים יש לי קצת. הלכתי להורים שלי וישבתי על אופני הכושר שלהם והתחלתי לפדל. לא היה מעניין אז הדלקתי את הטלוזיה וראיתי את סוף האודישנים של כוכב נולד. לצערי לא שרו טוב, אבל לפחות שמעתי קצת אנשים שרים. זה מעניין במידה מסויימת לשמוע כשרונות או אנטי-כשרונות צעירים שמנסים את מזלם באודישן זמרה. אני מכיר את התוכנית למרות שאני לא רואה אותה - כי נראה לי שכשזה מגיע ליישורות האחרונות של תוכנית ותחרות זה מאבד מהקסם שלו. הם שרים יפה והקהל מפרגן והשיפוט כמו גם הפרסומות בתוך כל זה - באמת שמיותר. הכלב ואני יצאנו אל הרוסים ולעט "שלום" בהגעה ו "לילה טוב" בהליכתם, לא אמרתי להם כלום.

אני אוהב לראות את הכלבים משחקים ולהבחין באופי המיוחד של כל אחד מהם. הכלב שלי למשל חולה על ריצה, משום מה. גם כשהוא כבר עייף או אם הוא לא מרגיש הכי טוב, הוא תמיד יתעניין בריצה. הוא אוהב שרודפים אחריו ומנסה למשוך את הכלבים האחרים לרדוף אחריו. בהתחלה הם מוכנים אבל מהר מאוד זה משעמם אותם. אז הוא פונה לכלב אחר ומנסה לגרום לו לרדוף אחריו. זיטה, הכלבה של הרוסי השמן אוהבת שיש שני כלבים אחרים משחקים וברגע שיש שמץ של סיכוי שתהיה אינטראקציה כל שהיא בין שני כלבים אחרים היא ישר חייבת לרוץ ולראות. בדרך כלל גם להפריד. סשה הנשכנית, הכלבה של הרוסיה המקריחה אוהבת מצד אחד להעלם אבל יותר מזה לא לאפשר לכלב שלי לנסות לגרום לכלבים אחרים לרדוף אחריו. היא מאוד בריונית וכמו הבעלים המקריחה שלה גם היא בסגנון הבוצ'ה העצבנית. הארלי הכלב של הרוסיה עם האופניים אוהב שזורקים לו איצטרובל או כדור, אבל מאז שהוא איבד את הכדור שלו זורקים לו איצטרובל. הוא לא אוהב לשחק עם אף אחד ורק מחכה שיזרקו לו איצטרובל. ג'ינה הכלבה של הרוסיה היפה והצעירה, אוהבת להיות חסרת אופי ולא להפגין שום מוטיב חוזר. ויש כמובן את מקסי וקלייר, הכלב וביתו הכלבה של הישראלית היחידה בחבורה, חוץ ממני. הכלב שלי משוגע על קלייר והוא יהיה מוכן לתת הכל כדי שקלייר תרדוף אחריו ואפילו מוכן להתפשר ולרדוף אחריה. קלייר מחבבת את הכלב שלי אבל לא אוהבת להתרוצץ הרבה. היא אוהבת להתרוצץ קצת ואז דברים אחרים. מקסי עצמאי מאוד ואוהב להתבודד וללכת להסתכל על אנשים שעוברים דרך הגן. הוא גם אוהב לעשות פיפי ולכסות את זה בחול ולנבוח בזמן שהוא מכסה. בשאר הזמן הוא הולך לחפש פחי זבל. ויש רוסים אחרים עם כלבים אחרים שבאים פחות, קאיה הפחדנית שלא זזה מהבעלים שלה, באלו הענק שקשה לו לרוץ למרות שהוא צעיר, רייט המחונך שמגיע לבד מרחוק והולך הביתה לבד, לייסי ההאסקית הגמדית ומולי האמסטפית הקטנטונת והמתוקה שרק רוצה שיאהבו אותה וגם להשתולל כמה שיותר.

אחר כך חזרתי הביתה ועשיתי דברים שאני לא זוכר - אבל זה קשור לאינטרנט. הדבר הטוב שעשיתי זה למצוא תחנת רדיו שיודעת לנתח את המצב רוח שלך ולתת לך לשמוע שירים שהאלגוריתם שלה חושב שאתה תאהב בהתבסס על שירים ולהקות שאמרת שאתה אוהב. פעם היה את פנדורה שנחסמה לשימוש בישראל. אז מצאתי את musicovery.com שעושה עבודה לא רעה. הגדרתי מצב רוח רגוע-קודר ועשיתי לייק או דיסלייק כדי לחדד את האלגוריתם. זה נחמד. אפשר להכיר מוזיקות חדשות וגם לשמוע מוזיקה שבערך קולעת לטעם שלך.

אחר כך חשבתי על זה שאדם כמוני מבזה את זמנו בבטלה כפויה שכזו. כאילו ששום דבר לא חשוב ושהדבר הכי נכון וטוב זה לגור ליד ההורים, לא לעבוד, לשוטט באינטרנט ולעשן. וימים רבים חלפו... מאז תחילת פברואר, לא עשיתי כמעט כלום. כמה כבר אפשר לקרוא חדשות ולהתעדכן באשר למה חדש במדע? כמה שח אפשר לשחק עם המחשב? כמה שיחות מסנג'ר, כמה אי מיילים, כמה שיחות טלפון קצרות, כמה לאכול ולשתות, כמה אפשר שלא לעשות כלום?

לפני יומיים הודיעו שהם נכנעים ומוכנים לשלם לי אבטלה בכל זאת. אז בחצי השנה הקרובה יהיה איזה תזרים מזומנים של כמה גרושים שאיתו אוכל אולי לשכור איזה דירה בת"א. ואחר כך מה? בזמן הזה אמצא עבודה? אין עבודה. אין בארץ עבודה בשבילי. אני אאלץ בלב כבד ובחוסר רצון לעזוב וליסוע כדי לעבוד. מצד אחד זה דוחה אותי כי כבר עשיתי את זה בעבר. חייתי בגרמניה ולמרות שהעבודה הייתה טובה, החוויה הייתה מחורבנת. יש שאומרים שאני צריך תיקון לגבי חו"ל ושאני יאהב את אמריקה. אני שונא את האמריקאים המגעילים. הם דוחים אותי כאן ודחו אותי כשביקרתי באמריקה. פוי. אבל אולי בכל זאת צריך לנסות. יש גם עבודה במקומות קצת יותר איזוטריים כמו טייוואן ורוסיה וכאלה, אבל המקומות הללו כל כך רחוקים ממני תרבותית שאני חושש שגם זה יהפוך לסבל. חוץ מזה, אמריקה זו אופציה הגיונית הן מבחינה כלכלית והן מבחינה קרייריסטית. נחיה ונראה... כרגע אני עייף מלישון וחסר מוטיבציה כדי לייצר לעצמי מוטיבציות. אולי עוד לא הגיעו מים עד נפש ולכן אני נגרר. אולי צריך להגיע לתחתית כדי להבין שהיית בנפילה חופשית.

איזה פוסט מדכא. אף אחד לא ירצה לקרוא אותו. המזל שלי הוא שיש לי גוגל אנליטיקס. ושם אני רואה בדיוק כמה אוהבים לקרוא וכמה פחות. ולמה מזל? כי גוגל אנליטיקס אומר לי שגם בימים שבהם אני מפרסם פוסטים יש לי אפס צופים. זה מעודד - כי יותר גרוע מזה אין. זה גם נח, כי אפשר לכתוב באריכות ובדיכוי שכזה מבלי לדאוג שתשעמם את הקוראים שלך.
זה דווקא מעניין: אתה כותב בלוג שגלוי לעיני כל העולם וחושף כל עולמך שלך אבל בתוך כל זה - אתה כותב למגרה. תופעה טכנולוגית מעניינת שהיא תוצר של מדיה וריבוי כותבים. בהסטוריה של המין האנושי לא כתבו כל כך הרבה אי פעם כמו שכתבו באינטרנט. ועם ידעו למזער ולקבץ ולכווץ כמו שצריך, יוכלו לשים את כל האינטרנט על קרן לייזר ולשלוח לחלל לכל הכוונים. שאולי פעם באיזה צד מישהו יקבל את הקרן ויידע לקודד אותה חזרה לטקסט. ויוכל לקרוא על הלך הרוח בכדור הארץ. הטקסט האדיר הזה מכיל הכל על בני אדם - הבעיות שלהם, הרגשות שלהם, השמחות, מארג הקשרים החברתי, יש תעוד של כל הטכנולוגיות הישנות והחדשות ועוד. זו תהיה חתיכת קרן לייזר. האירוני באמת יהיה שהקרן ליזר הזו תגיע למישהו ותפגע לו במצח ותתפזר. והוא ירגיש איזה אור שפגע לו במצח אבל ימשיך לעשות אחרי רגע מה שעשה קודם.

החרא עולה

הביוב רעוע והמים שיורדים בכיור יוצאים דרך אגנית המקלחת. האבא החולה שלי שולט בבית ביד רמה ולוקח החלטות לא חכמות בעניין ניהול הדברים. מה תעשה? לריב איתו זה משהו שמתחיל מיד בצעקות, עובר להצגות של אבדן כח מצידו ונגמר תמיד ב "תעשו מה שאתם מבינים – תעזבו אותי בשקט" סטייל אני כבר אנוח בקבר או אני כבר אשב בחושך. ואני תקוע פה כבר חודשים! ממתין לאיזה דירת חלומות של 20 מ"ר בלי רהיטים ובעלות לא הגיונית באיזה חור שהיה אמור להתפנות לפני חודש ואולי יתפנה בעוד חודש וחצי. הייתי מתחיל שוב לחפש דירה אבל יש כמה דברים בסיסיים שעוצרים אותי: הראשון הוא העייפות מהתחלה חדשה של חיפוש ואכזבה – כמו שהיה לפני כמה חודשים שרק חזרתי למרכז. גם אז לא באמת מצאתי משהו והגעתי לדירת החלומות שלי במקרה דרך חבר שגר בבנין והיה לו מידע פנימי. הסיבה השניה היא ששוב גנבו לי את האופניים ואין לי איך להתנייד בתוך ת"א באופן שמניח את הדעת. אני אקנה שוב אופניים ושוב לא יהיה לי איפה לשים אותם למעט במקום שבו הם שוב יכולות להגנב. והסיבה השלישית, אולי הפחות חשובה מכולם אך עדיין סיבה – אין דירות. פשוט אין שום דבר ששווה את התזוזה הזו. חורי רבע חדר מצחינים במחירי תקרה מטורפים. ועם המזל שלי ודאי שברגע שכבר אחתום חוזה על איזה חירבה בדיוק אז תוצע לי משרת חלומותיי בקריית גת בעבור 6000 שקל ברוטו והזכות לעשות דברים שלא דורשים הכשרה מקצועית.

דווקא היה איזה רעיון שעלה באזור יבנה, אבל כמו שאר מקומות העבודה, גם הם אפילו לא חזרו אלי כדי להגיד לי שאני לא מתאים. אני שולח קו"ח לאלפי מקומות בשנתיים האחרונות. פעם אחת בלבד ביקשו שאגיע לראיון עבודה ואז הודיעו לי שלקחו מישהו אחר. המדינה הזו היא סיוט בכל אספקט אפשרי. מעניין אפילו אותי למה אני נאחז בה? בשביל מה? ציונות? פחחח הצחקתם אותי. ואם אין ציונות, אין עבודה, אין מקום לגור בו, אין מחוייבות אישית לאף אחד – אז למה? בשביל מה ובשביל מי? אין לי תשובה בשביל זה. אני רק זוכר שבפעם אחרונה שגרתי בחו"ל זה לא עשה לי טוב. אני צריך לשכנע את עצמי שהמקום שגרתי בו (גרמניה) הוא מגעיל במיוחד ושאולי באמריקה טוב יותר. לשכנע את עצמי שהמצב בארץ הוא בלתי נסבל ומצריך בלת ברירה עזיבה זמנית. אני צריך, כנראה, להגיע לשפל חדש במציאות שלי שבו אבין שלרדת מהארץ זה הרע במיעוטו וההשארות היא דווקא הכישלון והטביעה בכל מה שרע ושימשיך להוריד אותך מטה.

כרגע אני נאחז בסוג של תקווה או אשליה של פוטנציאל עסקי מחד וההנאה שבחיים בארץ (אם כי על איזה הנאה אני מדבר? השפה העברית ברחובות, ה 2-3 אנשים שאני מכיר? המשפחה? אני חושב שבניו יורק מדברים עברית ברחובות כמעט כמו כאן, שבכל מקום אני מוצא חברים והמשפחה... המשפחה היא לא סיבה מספקת שאמורה לעשות ממך נכה פונקציונלית ולגרום לך לעשות דברים שלא נכונים לקריירה המקצועית שלך ולחיים בכלל).

הייתי רוצה שהפוטנציאל העסקי יתממש, גם אם באופן זמני, שתזרים המזומנים שלי יאפשר לי לחיות על סכום אגדי של 3000 שקל לחודש ושאוכל לעסוק בדברים שאני אוהב באמת ובדברים שחשובים להתפתחות הרוחנית שלי. זה די מדהים שמה שמפריד בין אדם לאושר שלו הם בעצם 3000 שקל ועבודה שתעניין אותו. טוב נו, במקרה שלי זה ככה. יש כמובן גם את חברתי הטובה ג' שעושה 18 כל חודש ומוציאה 20 ועדיין מתלוננת שאין לה כלום וש "החיים שלה שרופים". איזה חלום זה לעבוד בעבודה שהוכשרת אליה ולקבל עליה שכר הולם? האמת שמעניין איך זה יהיה אם יום אחד זה יהיה. עבדתי כבר בעבודה שהולמת את הכישורים שלי אבל מעולם לא קיבלתי שכר הולם. מעולם לא קיבלתי למשל משכורת גבוהה מ 7500 שקל, השכר הממוצע במשק. למעשה מעולם לא הגעתי גם לסכום הזה, אבל ניחא. מעניין איך זה יהיה לעבוד במשהו ולהיות מתוגמל כלכלית באופן צודק בעבורו. אני לא מנסה להטריס פה. זה באמת מעניין אותי. אולי פתאום אתה רוצה להשאר בעבודה ולהיות פרודקטיבי? אולי מתפתח לך עניין אמיתי במה שאתה עושה? ואולי הכסף לא עושה שום שינוי? אולי הכסף רק הופך אותך לרודף עוד כסף שרוצה לברוח מהעבודה כמה שיותר מהר כדי שתוכל לבזבז אותו? אני באמת לא יודע.
בפעם האחרונה שהרווחתי סכום גדול של כסף (תאונת דרכים) מימנתי איתו לימודים. אחר כך כשעבדתי בארץ 15 שעות ביום בשביל שכר של 2500 שקל וגרתי אצל ההורים הצלחתי לחסוך בשביל רכב. אחר כך עברתי לחו"ל ושם הרווחתי אלף יורו לחודש בשביל עבודה נון סטופ. הייתי אולי מצליח לחסוך אם לא הייתי זקוק לחופשות מולדת תכופות כל כך שיחזירו אותי לשפיות. שנאתי להיות שם. אז את כל הכסף שלי הוצאתי על כרטיסי טיסה לארץ כל כמה חודשים. אחר כך התקיימתי בערך שנה וחצי ממה שבכל זאת נשאר (היה שם איזה עשרים אלף שקל). אחר כך נסעתי לקיבוץ ושם הצלחתי לחסוך את מה שיש לי היום. 70 אלף שקל. מעולם לא היה לי סכום כזה. למעשה מעולם לא היה לי חצי מזה. מעניין לכמה זמן זה יחזיק והאם אצטרך לחיות מזה או שיפתחו עבורי אפשרויות העסקה שישחררו אותי מחיים על חסכונות. זה קצת פחות מ 19 אלף דולר. מעניין אם אפשר להתחיל עם זה חיים בארה"ב. הכרטיס זה אלף... ואז נשאר לכמה חודשים בשביל להסתדר באיזה עבודה. אפשר? מקסימום נחזור לארץ עם תחושת כישלון שתלווה אותנו כל החיים ונחיה כאן בידיעה שאין אופציה אחרת ולכן אין מה לחשוב על "מה אם".

אוי, והחתולים שלי? מה עם החתולים? אני לא רוצה להפרד מהם. וגם יהיה שם קר. אני זוכר את ניו יורק בינואר. אתה רוצה למות מקור. אני זוכר שפעם אחת כשהלכתי ברחוב היה לי כל כך קר שנכנסתי לתוך איזה מקום כדי להתחמם קצת. זה לא קרה לי מעולם לפני או אחרי. זה היה במנהטן. טוב, נמאס לי לכתוב על זה. יאללה, נחזור לשמוע פודקסטים. החיים הטובים.