אאאאייייי חרא על העיניים שלי. עכשיו שהאב בבית חולים והאם שומרת עליו כבנה יחידה אשר חלה בטוקסיפלזמוזס, שעות רבות מבוקר עד לילה – יש לי את בית ההורים לעצמי. תענוג. תענוג להיות גם עכשיו, בדיוק כמו קודם, תקוע בתוך יחידת הדיור המלוכלכת שאני מטפח ולא לצאת ממנה ורק לגלוש באינטרנט הרוסי שאני מושך מהשכנים ללא ידיעתם, ולהסריח פה עם שני החתולים שלי. ההבדל הוא שאני יודע שאני לבד. נו, נו – כמובן, האב חולה והאם לחוצה וכל זה לא נעים. אני מקווה שיצא מזה בסט שיניים מלא וזוג עיניים רואות כמו גם שאר מערכות הגוף בבריאותן המלאה.
הימים ימי חום כבד ואני, למרות שלפני הרבה שנים קניתי מכספי שלי אשר אהבתי מזגן עילי לעלה ולעלה ואללה הוא אללה, למרות שהוא במצב מצויין ולמרות שעל פניו לא צריכה להיות שום בעיה עקרונית פשוט להדליק אותו – עדין לא הדלקתי אותו. יש שיגידו שזה מקמצנות ויש שיגידו שאולי לא חם לי. אבל האמת, באמת האמת – אני לא משקר בקטע הזה, האמת היא שבשלט של המזגן אין בטריות. וככה, כבר מאז תחילת חודש פברואר שעזבתי את הקיבוץ, עדין לא מצאתי לנכון לטרוח בעניין מציאת בטריות חדשות כדי שאוכל להפעיל את המזגן. ואני לא יכול להגיד שאני סובל. חם, אבל לא מאוד. כשהיה קר היה קריר אבל לא מאוד וממילא זוג תנורי האש המטורפים שלי בצורת צמד חתולי לילה דואגים למצב הפוייקילותרמי שלי.
אז איפה הבעיה ולמה בכלל שאתלונן אם הכל בסדר? ראשית לא בסדר. גם אם אני לא צריך להשתמש במזגן ראוי שאמצא לשלט שלו בטריות. זה בדיוק שניה ובדיוק שקל ורבע לקנות בחנות שליד הבית. שנית גם אם לא חם מאוד בגוף, כשחם קצת אז בית השחי מזיע. ודרורדורנט אני הרי לא שם כבר שנים. מאז שגילינו את אבקת הסודה הזולה והיעילה עשרות מונים מהדרורדורנט עם הריחות שמתנגשים עם הבשמים – לא קנינו יותר דרורדורנטים. נו? אתם שואלים – ומה בכך? או! אז כמו שאני לא הולך לקנות בטריות לשלט ככה אני גם לא קונה באותה הזדמנות ממש אבקת סודה בחנות. אז גם את זה אין כבר מתחילת הקיץ.
אני לפעמים אוהב להתלבש יפה. יש לי קצת בגדים שקניתי לפני חודש חודשיים ואני אוהב לצאת לעיר לקנות שוארמה או פלאפל בחולצה מכופתרת ומכנסיים נאות וחדשות. זה הכיף שלי. עם איש אני לא מדבר ובכל זאת אני מתהלך כטווס. גם לבית החולים לביקור האב הלכתי בחולצה לבנה כשלג ומכופתרת ובמכנסיי 450 השקלים שלי.
אתם מכירים את האנשים האלה שמרחוק נראים מלובשים יפה ועם שיער מסודר ואולי איזה תיק אופנתי אבל אז כשאתם מתישבים לידם באוטובוס הם מסריחים בטרוף מזיעה? או כשאתם מתקרבים אלייהם בטור לקופה בסופר אתם מצמידים את נוזל הרצפות לפנים כמה שיותר כדי למסך את הגהנום שנודף מהם? אז היום הייתי בדיוק ככה. ועדין, גם כשאני כותב עכשיו, ריח מאוד חריף נודף מבית השחי שלי. אותי זה לא מגעיל. ממש לא. להפך. אני מדי פעם מרים את הזרוע (דווקא בשמאל היום הריח היותר קשה) ושואף. אני מוציא אוויר חזק, מרים את היד, שואף מלא הריאות ועוצר את הנשימה. העיניים מתגלגלות בעונג לאחור ואני שוקע בשלווה של האי שקוראים לו דשתי. אחרי כמה שניות יש רק זכרון של הריח ואין כבר טעם להחזיק את האוויר, אבל אני בכל זאת משתדל עוד כמה שניות כדי לדעת שהמולקולות הללו של הצחנה זורמות לי גם בזרם הדם וכשיגמרו את הסיבוב שלהן בתאים ובלב יחזרו שוב לריאות ויפלטו שם שוב דרך קנה הנשימה.
מעניין יהיה לקחת את חברת החיידקים שבבית השחי ולנסות לגדל אותה כקומפלקס חיידקי במצע מיקרוביאלי. צריך לתת שם 37 מעלות חום, מצע של תא עור מתים ולחות ברמה ואיכות של זיעה. אתם חושבים שמארג חיידקי כזה יוכל להפיק את אותו ריח? אתם טועים. ריח כזה לא ניתן לשחזר במעבדה. כי הטבע מופלא ולא ניתן לשחזור מדוייק. אפשר בערך ואפשר ליד. אבל לא כזה בדיוק. וכשאני אמות, ימות איתי גם הריח של בית השחי שלי. ואתם תצטערו ובסוף תמותו גם.
