יום שני, 13 בספטמבר 2010

עזרה בדרך


כמובטל, זה לא קל. ממילא אין הרבה מה לעשות – אז החלטתי לעשות מעשה. ראיתי איזה כתבה בטלוזיה על קבליסט אחד שרואה נסתרות ויודע להגיד מה יהיה בעתיד ומה לעשות כדי לשנות את רוע הגזירה.
הלכתי אליו והוא התחיל לשאול שאלות. הוא אמר שהוא לא לוקח כסף לאף אחד מהטיפולים ושזה אסור על פי דין תורה בכלל לקחת כסף על דברים כאלה כי למעשה הטיפול לא בא ממנו אלא מהשכינה. ולשכינה אין אפשרות לשלם. יש קופה בחוץ שזה תרומה לנזקקים –  מי שרוצה נותן ומי שלא לא. סיפר על הרנטגן ועל הבבא סלי ואלו שהם תעשיות של כסף, גם אם הם עושים עבודה טובה, עדיין לדעתו אסור לקחת כספים. אבל על הרשמה ראשונית לפרוייקט הוא מחויב לגבות ממני 750 שקלים תשלום יחיד. כך אתה גם חבר קבע לכל החיים וזכאי לטיפולים ללא הגבלה או עד גמר המלאי והמלאי, ברוך השם, לא מתמעט.
אם זה רק בשביל הרשמה וזה חד פעמים, אמרתי לעצמי, למעשה זה די הוגן. שמתי הכסף על השולחן ואמרתי שלא צריך קבלה. ז"א כן! לא!! קבלה כן, בקבלה אני מאמין אמרתי. קבלה על הכסף – אין צורך. הוא אמר שהוא לא יכול בלי קבלה. זה גם בשבילי וגם בשבילו ורשויות המס וכו... אמר שאם אני רוצה אני יכול לקבל קבלה על 250 שקל שעליה כתוב "לטיפול יחיד" ואת שאר הכסף הוא נותן לנזקקים, אבל בתכלס מבחינתו אני רשום כחבר ויכול לקבל את השרות המלא. מה יש לי להפסיד אמרתי בליבי.
פתח לי בקלפים נומרולוגיים על פי המזל האסטרולוגי שלי ובזמן שאני מחלק אותם למשחק טקסס הולדם, כפי שהוא ביקש, הוא הסתכל על היד המחלקת וקרא שם את הקווים. כדי שהוא יתחיל לקרוא בקלפים צריך קודם לשים הימור. אמרתי שחבל על הכסף סתם לזרוק וממילא לא משנה אם אני מרוויח או מפסיד – בסופו של דבר אני רק יכול להרוויח אז שמתי 50 שקל והוא שם 50 מתוך הכסף שנתתי לו קודם. פתח קלף ושאל לשם האב. פתח עוד קלף ושאל לשם הבן. פתח עוד קלף ושאל על רוח הקודש. אמרתי לו – מה זה רוח הקודש? אני נוצרי? הסתכל עלי, דפק נאד מזעזע והתחיל להתפקע מצחוק "הנה רוח הקודש..." האמת גם אני צחקתי. היה מצחיק. יש לו חוש הומור וזה מה שמוכיח שגם הוא בן אדם.
אחר כך ביקש תאריכי לידה ושמות וזמנים. בסוף הוא אמר שהוא חושב שהוא כבר יודע במה דברים אמורים ושככל הנראה הדרך היחידה והבטוחה מאחוז זה שינוי שם. האמת ששמעתי על זה כבר. יש לי שכן שהיה פעם רפאל ביבי ושינה לרפאל יצחק. גם הכרתי כמה תימנים ממשפחת בורשטיין שאיך שהוא אני חושד ששינו את השם. בקיצור – בשביל מובטל שממילא אין לו שם ולא פנים, אין לו מה להפסיד. שינוי שם איט איז אמרתי לו. הוא חשב קצת ואמר שזה דווקא לא מתאים. צריך שם יהודי. איט איז לדעתו זה באמצע ולא קולע. חשב חשב ואמר – צריך השגחה עליונה, עזוב אותי, אני הולך לתקשר, לא אכפת לי כלום. ניסיתי לעצור אותו, שלא יעשה משהו פזיז. לא על חשבוני. אני לא צריך שהקב"ה יתעצבן בדיוק בתור שלי. הבא בתור שמחכה שיעשה איתו מה שהוא רוצה. הוא אמר שיש עוד אופציה וסימן עם העיניים שוב על הקלפים. כבר לא היה לי כסף לעוד הימור אז אמרתי לו שיאללה, תתקשר. תיקשר. כמה דקות תיקשור בעיניים עצומות עם מדי פעם עין אחת שנפתחת להציץ. כנראה זה הקשר בין העולם של מעלה לעולם של מטה והקבליסט צריך לחיות בתוך עמו ולא להיות מנותק מהכאן ועכשיו.
יש שם חדש, ברוך השם, אמר לי. שם לי כיפה על הראש וברך אותי בברכת המזון ואמר לי – דשתי, מהיום אתה לא דשתי. מי אני? שאלתי. מהיום השם שלך הוא סמיר שוקרי.
היה שקט בחדר לרגע והסתכלנו בעיניים זה של זה. יש כבר מישהו כזה, אמרתי. הוא אמר שהוא יודע ושהוא חולה עליו. הוא ערבי, אמרתי. אני יודע ועדין, זה מה שהכי מתאים לך לפי האופק בקריאת כף יד. סמיר שוקרי? אני לא יודע... יצחקו עלי!
רוצה לחזור להיות דשתי? שאל אותי. חשבתי על זה עוד קצת. אחרי שהיה שקט בחדר הוא אמר שבדרך כלל לשנות שם זה משהו שהוא לוקח עליו כסף כי זה לא כתוב בתורה. זה אמנות שהתפתחה עם השנים. אבל אם אני רוצה לחזור להיות דשתי, אז הוא עושה לי בחינם – כי הוא מבין מה זה צער וממילא הוא רוצה לעזור. ביקשתי דקה לחשוב. תחשוב על זה, סמיר, הוא אמר לי. תחשוב, סמיר שוקרי, ותגיד לי מה שצופן בחובו הלב. כששמעתי אותו קורא לי ככה, בשם של ערבי, ידעתי שאני חייב שינוי. שאני לא מזהה את עצמי יותר ושאני רוצה להתקרב למודעות התת הכרתית שלי. ביקשתי להיות שוב דשתי והוא תיקשר אותי חזרה. חינם. לא צייץ אפילו ולא הזכיר שום כסף. זה נתן לי תחושה טובה והוכיח שהוא באמת כאן בשביל לעזור. דשתי שוקרי, אמר בקול אבהי, העולם הוא גלגל. דשתי שוקרי? שאלתי. כן, שינינו לך את השם בחזרה, אתה לא זוכר? אני זוכר, אמרתי. אבל מה עם השוקרי? אני דשתי. מה השוקרי הזה קשור עכשיו? אאא.. זה שם משפחה. אם אתה רוצה להסיר אותו זה משהו אחר.
כבר לא נשאר עלי גרוש ולכן נאלצתי ללכת משם תקוע עם השם משפחה שוקרי. אבל ידעתי שיש לי כרטיס חבר והטיפולים בעתיד לא יעלו לי כלום אז הייתי בראש קצת יותר שקט – למרות שבפנים בתוך תוכי הרגשתי את הקונפליקט הדמוגרפי מתבשל. גוף אחד ושתי עדות? צלצלתי לקבוע תור ועל הדרך אמרתי לו שאני מרגיש שהגוף שלי חצוי בין שתי עדות שיש קונפליקט. אמר לי שיהיה בסדר, קבע לי תור ואמר שבפעם הבאה הוא יסדיר את העניין של הגוף בעזרת פרוצדורה פשוטה יחסית שנקראת בקבלה "משפט שלמה". הודתי לו וחזרתי לביתי בצנעה.

עד הפעם הבאה,
דשתי שוקרי מאחל לכם שנה טובה וסבאח אל חיר

יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

הגזל II

כולם רוצים את המשך הסיפור! כולם כותבים - תמשיך, תמשיך. כולם מתעניינים איך נמשך העניין כולו? לאן דברים יתגלגלו? איך יתפתחו הדמויות. זה מדהים!!! 


האמת? מה שבאמת מדהים זה שאף אחד לא התעניין. כלום. כתבתי חלק ראשון יותר טוב כנראה והחלק השני קלקל הכל.
אני רוצה לראות אם אני בן אדם של התחלות טובות והמשכים רעים. אז אני אתחיל פה סיפור חדש.


הגזל 2:



היה זה כ"ב באלול יום בו הפתיעתני רוח פרצים עיקש וטורדן ואני הצטערתי בזה אף כי ידוע ידעתי היטב שאין לו לאדם להתלונן בפני השכינה אשר ברור וידוע לכול כי כל מעשי האל ברוכים ולהישראל  בטובתו הם. עם רדת ערבו של יום שבתי אל ביתי מעמל יומי העלוב ושם בפנים זעופות ודיבור נוקשה מחכה לי אשתי הנאה והחסודה, מקללתני על ששוב זרדים לא הבאתי הרבה מזה ושהמעות אזל מזה... להוויי ידוע כי אין דעת האישה נוחה לכשיבוא בעלה אצל הבית בערבו של יום שהרי יודעת היא היטב היטב כי הלז מחזר על פתח סיריה ומצפה למטעמים כמטעמי מלך. והיא כבר כמתגוננת מלכתחילה תעליל ותקנטר ותקרא לו בגנאי לכף חובתו על שהתרשל גם הוא מנה אחת אפיים ולכן אין לו טרוניה כנגדה וכנגד פיגוליה המבאישים. כך דרכו של עולם מדורי דורות ואף גמור וידוע לכל כי אפילו רחל אימנו, עליה השלום, מיררה נפשו של בעלה והם נושאי הברכה. ואם הם נושאי הברכה, אומר אני ביני לביני, הרי מה אשתי ואני ברוחות אלול ובפיגוליה הטפלים?

אכן, כאבנים חרוצות אזוב היו טעמן של טופיניה המבורכים וכבר כמעט ונשתכח מליבינו לעשות זימון ולברך על הזן את עמו. אותו היום כאבן חרוצה וכאזוב הייתי גם אני כאילו העירוני בזריקה שלי דלי שופכין בפני. וכי יום מיוחד הוא זה כ"ב אלול? הט, הט. יום כשאר הימים: דלי שפכין בהקיצך, מודה אני, 18 בשעתו, פיגולי אשתי וחוזר חלילה. ומה הוא זה להזכירו כלל כיום, כאילו היה שלישי ופעמיים כי גיהינום שלט בו? אולי היה זה רביעי ובו נבראו הדגים בלי עין הרע? לאו הא ולאו דההוא – כי יום שני הוא ואין בו שום חידוש או רמז לבאות. שבת קודש כבר נשכחת מאחור ואילו שבת קודש הבאה לא נראית באופק.

ובאותו הערב שעליתי על משכבי, חככתי בדעתי ועשיתי קצת חשבון נפש כדרכם של היהודים בחודש אלול. מה אמר לי פלוני זה ומה לקח ממני פלמוני ההוא, מי שיחק לו מזלו ומצא פרוטה ביער ולמי נולדה עגלה חדשה. בכמה יצא שכרו של רבי אריה דוד שהתחתן עם הריבה שלו וקיבל הנדוניה שלה ובכמה מנגדו הפסיד רבי מישה איזאק שמסר את ביתו עקומת הפה לרבי אריה דוד. כך וכך הייתי מפשפש בעצמי ובחדרי ליבי, לקראת ימים נוראים של תשרי ואני הופך והופך בחיי ועושה חשבון של הנפש מלפני האל. בתוך נפשי פנימה עודי מפשפש פישפושי יתר ולא נרדם על משכבי זכרתי היטב זכור את מעלליו של הרוחץ יונה טושי ואת ניסיונותיו הכושלים של הגבן, תהה נשמתו עדן, ולהבדיל חשבתי גם על יוטל שמחזר אחר הפתחים ועושה לו תורה וחוק מפיסחותו – ובכל זאת לא באה שינה אל מיטתי. וכיצד זה תיקנו רבותינו ליהודי המתהפך במיטתו כדלת המתנודדת על צירה ומבלי שיוכל לפרוש מעט למנוחתו? זאת לא ידעתי בפרוש, אך ידעתי כי טוב לו לאדם להעסיק עצמו תמיד שמא יפנו מחשבותיו חלילה לדבר עברה ויתחיל להתעסק ולהתפלפל שלא בעסקיו או בדברי תורה. ועל המשכב ללא נים כשבבטנך פיגולים חיים ובועטים ממש, הרי זה נס משמיים שלא תבוא לדבר שיקוץ ותסיח דעתך למיני מזימות חס וחלילה.

ומתוך שכך עלה במוחי רעיון כיצד ניתן לרצוח הגבאי, לחטוף ספר תורה הגדול מארון הקודש, למכור אותו להיהודים בעיר זרה ולשוב הנה בממון רב ומבלי שידע איש אף לא יחשוד. טפו, רקקתי שבע פעמים והרחקתי המחשבה הנואלה מעלי. וכשחזרה שוב רקקתי שבע פעמים ושוב ושוב עד שלא נשאר בי רוק בכלל והשתוקקה נפשי לשתות תה רותח. והכיצד זה, לרצוח אדם בשביל ממון? גם אם אין רבי יעקב מולך זה הגבאי ניתן בקלות להחשיבו לאדם ולחובתו יזקפו שמיים ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה כל הרעות החולות שמפיץ בקהילותינו, הרי ש... נו, לא לרצוח, טפו, ודאי שלא! אבל בכמה ניתן למכור זה ספר התורה? והאם כך בקלות ניתן להיגרר עם ספר תורה גדול שכזה מעיר לעיר ולסחור בו? וכי סיפור מעשה הרצח והגניבה לא ינפץ לכל עבר? הלא ידעו כולם בתפוצות ובישראל מה עלה בגורלו של גבאי בית הכנסת במיחליון כפרינו העלוב? ודאי ישמע על כך גם הצאר וירצה בעצמו לבוא ולחקור פשר המעשה. טפו, איזה מחשבות נוראיות שגררני השטן לחשוב ולחשב לעצמי – כל זאת בחודש אלול.

אמת היא, הפרוכת שווה ממון רב שהרי חוטי כסף ושני שזורים בה והתקבלה בתרומה מיוחדת עוד בימי ההקדש הישן. אמת היא גם כי ארון קודש ללא פרוכת עדין ארון קודש הוא והספר שוכן בו בביטחון ובשמחה, גם אם בתחילה אולי צר לו מעט על שנלקחה ממנו הדרתו החיצונית. ואילו אם יצליח לו לאדם לפרום מעט מחוטים של כסף זהב ושני מהפרוכת, אולי יצליח למכור אותם בהיחפז ולקבל נטבעות נחושת שיספיקו לשבועיים שלמים. טפו, אילו מחשבות שווא נוראיות. סוף סוף אדם טוב אני ומיד גאלתי את חייו של הגבאי המסכן, הצלתי ספר התורה כאוד בוער מאש ואף פסחתי על פרנסתי קשת היום ולו בשביל להדר ארון קודש בפרוכת מוזהבת ויפה. ודאי יראה זאת הקדוש ברוך הוא בעין יפה ויגמול לי מנה אחת אפיים על רוחב ליבי.

לבסוף לקראת עלות השחר צלחה נפשי והתחמקה מהעירות שאחזה בה ללא מרפא כמעט, ונחתי על משכבי בשלוש וחצי לפנות בוקר. ובחלומי ראובן בוסטוט וניסים הכהן קונים ממני חוטים של משי וזהב ומשלמים ביד רחבה;

------------------------

עד כאן חלק א'. האם הוא מעניין? אם כן, אני אכתוב חלק שני ואתבונן במתרחש והאם הוא מתקלקל. זה ניסוי מעניין בשבילי. 

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

סרט האנימציה הקצר הראשון של דשתי

שלום.
אני רוצה לנסות את מזלי כתסריטאי, מפיק, במאי ויוצר סרטי אנימציה.
יצרתי את הסרט הראשון שלי ואני אשמח לקבל תגובות והצעות לשיפור.
יש קצת באגים, בעיקר בתחום השמע והשפה, אבל זהו פיילוט ונדמה לי שהמסר הכללי מועבר כאן באופן לא רע.

video

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

מחשבות חיוביות לקראת ראיון עבודה בערבה


למה כל אינטראקציה עם אבא שלי צריכה תמיד, אבל תמיד, להיגמר בצעקות? ולמה מדי כמה זמן אמא צריכה להכניס לי פחדים חדשים?

אני יודע בדיוק למה! כי בן אדם בן 33 לא צריך לגור אצל ההורים שלו. כאילו שלא קשה מספיק שאין עבודה או כל סימן לחיים נורמליים, אז גם זה כדובדבן על ראש הקצפת. ברור לי שגם עם העובדה שאין לי את המשאבים לעבור דירה, זה בכל זאת הכרחי בכל מחיר. זו הייתה טעות להפסיק לחפש תחת אמתלה שאם אין כסף אז חוזרים להורים. בכל אלו אני מאשים רק את עצמי. הבחירות שלי היו שגויות ואת הכסף שחסכתי אני משלם בבריאות נפשית. הוא לא מבין משהו אחר מלבד צרחות והיא לא מסוגלת להפסיק להזריק פחד מרעיל – זה כבר לא ישתנה. כל מה שנשאר זה להבין את זה ולהתרחק.
עוד מעט אצא שוב לדרום הרחוק בעקבות חיפוש עבודה. שוב חור שכוח אל (אף גרוע מהקיבוץ בו חייתי בשנתיים האחרונות). זה נראה לי כרגע כברכה מחד וראיה מעוותת לחלוטין של המציאות מאידך: הברכה היא בעבודה וביציאה מהקן החם והמגונן של ההורים. העיוות הוא כמובן האילוץ הכפוי ברע במיעוטו, של ההגליה הסיבירית הזו ל-לא-ארץ הזו של הנגב והערבה. "עד לאן סוחבת פרנסה ולהיכן רצים בשביל פת לחם”? האם זו תהיה עוד בחירה קלוקלת בעיירת ספר על פני כרך ניו-יורקי\לונדוני סואן? האם גם את זה אשרוד בשביל שבסוף המסלול אעמוד שוב בתחילת דרך, מובטל וללא אופק תעסוקתי? האם גם עוד כמה שנים כששוב, אולי, אמצא את עצמי במקום בו אני עומד עכשיו אחזור לגור אצל ההורים? ואם כן, גם אז אבא שלי ידע לדבר רק בצעקות ואמא תקפיד מדי פעם להעלות בי פחדים? ואולי עד אז הם כבר לא יהיו ובכלל לא יהיה במה להיאחז... העתיד נראה רע והוא רק הולך ומדרדר.

המחשבה הנכונה כרגע היא שהעולם, כמו שהוא היום, הוא סביבה עוינת בעבור ילדים שלא באים מגב כלכלי מעל לממוצע. זה לא מספיק שיש רווחה, אוכל, בית, אוטו, מקצוע, השכלה וחסכונות. זה פשוט לא מספיק! זו הייתה פסגה בשנות החמישים, הפך למניח את הדעת בשנות השמונים-תשעים וכיום אנחנו נכנסים לעולם שבו זה פשוט לא מספיק. עם שבעה מליארד איש על כדור ארץ אחד כשחלקם על כדורים מסוג אחר (בעיקר פסיכיאטרים), כלכלות מתרסקות, מגפות משתוללות, אבטלה ושיממון – נדמה לי שהבחירה הנכונה כרגע היא להשהות את רעיון פיצוץ האוכלוסין עד שיבואו זמנים טובים יותר או עד שהמעמד הכלכלי שלי יאפשר יתרון לילדים.

אני לא מקנא באמא שלי שצריכה לראות את הילד שלה בדרך לשום מקום. זה בטח דבר נורא עבור אמא כמו שלי. כשהם הביאו אותי עדין לא היו כנראה סימנים כל כך ברורים לזה שבעוד שלושים שנה לילד המלומד שלהם לא תהיה עבודה. מי יכול לראות שלושים שנה קדימה? גם שלושים יום קשה להעריך. ולכן אני בהחלט לא מתמרמר על שהביאוני לעולם. להפך, אני דווקא מרוצה מהעניין. אני חושב שמקומי כאן ואפילו בזמן הזה. אני שמח שאני חי ואני מעוניין להמשיך בזה באושר עד כמה שניתן. אבל זה אני. זה רק אני ואת הבחירה הזו היום אני מתקשה לעשות בשביל הילדים שלי. אולי גם להם תהיה שמחת חיים, כמוני, גם כשהמצב מסביב הוא חורבן אנושי (ולהזכירנו – כמו שהחורבן של אז הוא לא החורבן של היום, כך גם החורבן של היום הוא לא בהכרח החורבן של העתיד).

לסיכום אזכיר את דברי "המלכה האדומה" של לואיס קרול מתוך אליסה בארץ המראה: המלכה האדומה אומרת לאליסה שצריך לרוץ הכי מהר רק כדי להצליח לעמוד במקום. אם לא רצים הכי מהר בסופו של דבר הולכים אחורה. העקרון הזה משמש הרבה בלימודי אבולוציה ואימונולוגיה והוא נראה כמו חוק אוניברסלי שמקבל משנה תוקף בהוויתי.

כתבו על זה אפילו שיר:

יום שלישי, 13 ביולי 2010

הגזל - פרק ב'


פרק ב' – הגזל

"הבט" קטעתי אותו...
הוא הביט והשתתק כעגל בן יומו כאילו מבין שכל העולם הוא פארסה בין עירונית שסופה הידוע מראש קיבלה תפנית בלתי צפויה. כשזזתי לראשונה מאז פגישתינו ה... הכמעט פסיכולוגית אפשר לומר, הרגשתי בריח הזיעה החריף והמוחץ שהסתנן מבין צווארוני. בימי חורף קשים שכאלה כשאדם ישן עם מעילו ומתעורר אל תוך הכפור, ודאי שלא יחליף את בגדיו התחתונים וודאי שלא יתקלח. גם אם המקלחת החמה נעימה וערבה לגוף התמיר, הרי שכל תהליך ההתפשטות, המגע הראשון עם המים )שאולי לא נמצאים בקו אחד ואחיד עם רצון עור הברווז העוטה), ההתרגלות למדיום הנוזלי ולבסוף הטראומה שבהפסקתו – כל אלו ידחפו אדם – כל אדם – שלא להתקלח בימים שכאלו. וממילא, אתה תגיד לעצמך, אין בכך דבר, שהרי ראשית ימי חורף הם ואין הגוף מזיע; שנית, שכבות כה רבות של מלבוש אופנתי כל כך לא יאפשרו לשום אוויר לזרום פנימה או החוצה כך שגם אם צחון תיצחון, נחלתך היא בלבד להרגישו. הריח היה מועט וחולף אך חריף כמיי ברך מחוזקים בספירט.
"אינני מעונין בכלום, לא לקנות ולא למכור. לא תראה ממני קיפייקה אחת ויהי מה"
"כך...” השיב אדום הזקן בעל מימדי הראש האדירים. “נו, נו" המשיך "כפתור ופרח".
אי הנעימות שאחזה בי עקב אילוח הזיעה שצרם באפי, ההצעות חסרות הפשר של הדמות המסתורית הזו ועצם העובדה שנקב בביטוי כפתור ופרח, גרמו לי לתחושות שבר. רציתי לשבת על כיסא ולהיות לבד. כמובן שלא הסתייע בעדי שהרי אין זה מקובל פשוט כך לזרוק אדם לכל השדים והרוחות ואפילו אם ניכר כי אבד עליו הקלח והוא שוגה בשושני שגעונו.

תחת כל אלו בכל זאת הצעתי לאורח הבלתי מכובד לשותת תה למרות שמראש כבר אמרתי שעוגיות אין, גם לא סוכר וחלב.
"ומה בדיוק תה בזה?” שאל באופן שלא התפרש כגסות.
"שמעתי שבסין הם שותים רק את המים החמים"
"בסין הייתי בענייני...”
"הנה, התה שלך כאן" קטעתי אותו לפני שיתחיל שוב לספר לי את סיפורי הבננות הרקובות שלו. לא די בכך שרציתי להיות לבד, לא די בכך שכעת עלי להמתין שיגמור לשתות את התה לכל הפחות (ומי יודע עד כמה יותר) – סיפורים על סינים קטנים שמתרוצצים בין הרגלים לא עניינו אותי בשום פנים ואופן.
"אדוני ודאי ממהר מאוד" ניסיתי לברר
"כמובן" פסק "המקום ינחם אתכם" אמר ושתה בלגימה אחת את התה הרותח מבלי להניד אף אף. חוטם כזה, מהסוג המגורגר באבני חן שחורות וכדוגמת השבלול לא ראו בכל אסיה התיכונה כבר דור וחצי. התקווה שהתעוררה בי שיסתלק לו חיש התגשמה ואותו פלמוני נעלם כלאומת שבא. לחץ ידי בחום ובזריזות, נישק את צווארי ומלמל שהיום ניתן להשיג הכל ובזול אם רק מכירים את האדם הנכון. “כל יום אני בשדרת נייבסקי לעת בשליל – אם בכל זאת יהיה לך צורך בכסף בולגרי".

התישבתי על כיסא העץ והתחלתי להרגע. דרך חריץ הדלת שנשארה מעט פתוחה ראיתי את עינו הגדולה מביטה בי מעט אך החלטתי להתעלם מכך כאילו לא היו דברים מעולם. משהלך סגרתי את הדלת וחזרתי אל כיסא העץ. החדר התחוב הזה, שככל הנראה הומר לחדר המתנה ממה שבמקור היה קרימטוריום או קומפוסטר עירוני, היה שקט עכשיו והערב החל לרדת.

החלטתי בחיפזון להנציח את הרגע בשינה ערבה עד ליום המחרת, למרות שרק עתה החל הירח לזרוח והשמש עוד בגבעון דום. בחלומי שב אותו ברנש והחל מספר את סיפוריו, נואם על המשבר האתנו-פוליטי באיסלם השיעי כנגד הסורי. איזה מין משבר שזה היה... כל אותו חלום אמרתי בליבי כי הפרידה עושה את האדם חכם וכן ידעתי שכבר חלום הוא. מה שלא ידעתי אם אותו טיפוס רבגוני שאכן היה קודם במציאות חיי, אכן היה או גם זה חלום שהתערבב. משהסתלק לו בחלום המשכתי להרהר. דמדומי יקיצה התערבבו בפרעושי עקיצה, היה לי קר וחם אבל מעל לכל משעמם וחסר תוכלת. ידעתי שאין הדרך הזו, לא בחלום ולא במציאות, מובילה אותי לשום מקום. איזה יאוש...

החורף חלף ללא צינון או גניבות. האביב כאילו סרב להגיע והקיץ עמד כעת עיקש ויקד מעל בנו יחידו אשר אהב. כולם התרוצצו לאור השמש החמה, הילדים אספו פירות משיחי הפרי והזקנים נזכרו איך היה פעם. נראה כאילו לכל אחד יש משמעות ותקווה, לחלקם הגדול אף הייתה מטרה: מי להאכיל בני משפחתו ומי לשלם חוב. העם הרוסי כמכונה בלתי מושלמת אך יחד עם זאת משומנת היטב, ממלא חסכים מכאן ומחסיר חורים משם - והכל בערבוביה גדולה והרמונית.

שומר הבניין היה שיכור כרגיל וחדר המדרגות הסריח מקיאו. לפעמים היה יוצא אחד מדיירי הבניין ומכה אותו נמרצות והוא היה נשבע שלא גנב כלום - למרות שאיש לא האשים אותו בגניבה. רזומיחין זה, בן בלי יעל ללא צל של ספק, עליו מספרת האגדה כי היה תוצר ישיר של הכלאה בין חזיר וחמור, שנייהם מן הבר אגב ובלתי מבוייתים. לפעמים כשהיה שוכב על גרם המדרגות לצד קיאו, ונוחר כחזיר, ניתן היה להבחין באזני החמור המלוכלכות שלו ולהאמין שאולי יש צל של אמת באגדה. מה שכן, גב חזק היה לו - כמו של צבי. הפנים פני קוף מושלם. איטי כצב וטיפש כסחלב. בעבר עבד כגלב ופותר בצעקות אחרי ששיסף בטעות 2 גרונות עד המוות. לכל הפחות מצא עבודה... דירי הבנין התאספו ודנו בסוגיה האם ניתן לדרוש ממנו שלא להעמיד צאצאים וכבר החלו לנסח מכתב בעניין.

המשך אולי יבוא...

יום חמישי, 8 ביולי 2010

הגזל - סיפור עם שם גנוב

גם תרגום השיר נכשל נחרצות. מה לעשות. כולם רוצים פרודיות על בלוגים ואני חשבתי למנף את הצלחתי האדירה בנושאים אחרים. אתן עוד נסיון אחרון לפני שנחזור לדבר המשעמם ההוא.
לפניכם התחלה של סיפור בהמשכים שעוד לא נכתב. במידה ויימצאו לו קוראים אמשיך לכתבו.

הגזל

לכשנכנסתי לחדר ההמתנה הבחנתי לתומי בחוסר הניקיון, אי הסדר ואפילו אעז ואומר בזיהום ששרר שם. אמנם נכון, אודה ולא אבוש, הכיסא היה נח ולא היה מבייש שום פקיד – אך בכל זאת ניכר כי חדר זה הוסב לחדר המתנה ממה שהיה פעם משחטה או בית מטבחיים או אפילו גרדום. ללא דפיקה על הדלת, נפתחה זו וממנה הציץ ראש אדיר ממדים שכמוהו לא ראיתי ולו זקן לחיים אדום, כפי שמקובל אצל בני מלוכה. הפרצוף היה מבוגר מאוד, אבל באופן טרגי גם מחוצף יתר על המידה. כאילו פרצופו של ילד שזרק אבן על חלון והתבגר כהרף עין לכדי גיל 50. הוא נכנס ללא מילה והביט בי ובחן את כל תנועותיי עד שהתקרב אלי למרחק נשיקה, ולקח את ידי. לחיצה כזו ארוכה, ושוב – ללא מילה, מלאת אומץ ורגש, לא שמעו ולא ידעו באירופה מאז תקופת האדונים הגדולים. ניסיתי לפצות את פי אך הוא הניח ידו השנייה על כתפי ונענע לשלילה בראשו כאילו מבקש להתענג עוד קצת על לחיצת היד האין סופית הזו. נוצר כל רגע בתחושת האצבעות ומנסה שלא לאבד את הזיכרון יקר הערך הזה לנצח. “צירין דריבולוביץ' " אמר לבסוף. המשכתי להתבונן בו ותהיתי מתי אשתחרר מאחיזת הידיים המוגזמת. הראש האדיר, המבט המחוצף וזקן הלחיים האדום הביעו אושר והתעלות נפש שמתאימים יותר לרגע בליעת לחם קודש או סיום מוצלח של חקירת חשוד ברצח אחיו התאום. "ארדליון אוזוספוביץ' סחיביון" אמרתי בחשד.
“הכרתי את אביך" פסק באופן החלטי ואני הסתכלתי תמהה.
“אביך היה קורפורל בדיביזייה השישית בגוניץ והועבר לפני מותו למחוז אחר"
"למיטב ידיעתי שרת אבי בטיבליסי"
"נכון, אך הועבר יומיים לפני מותו לגוניץ ושם משום שלא מצאו לו תפקיד העבירו שוב למחוז אחר. הדבר שבר את ליבו והוא נפטר"
"אבי נפטר מהצטננות"
"סיפורי צבא... כך הם מכסים את ה... אתה יודע מה הם מכסים שם. אתה מכיר את המשפט: כלב עם ביצה אחת עדין לכול להרביע"
"מעניין מאוד" אמרתי וכבר הבנתי שאדם זה מפוקפק בעיני.
"הכרתי אותו במלחמה ומיד נעשינו כאחים ששומרים זה על זה מכל צרה. גם ללוויה באתי, למרות שלא הודיעו. עשיתי הכל כדי להגיע, תאמין לי, הכל עשיתי"
"אני לא זוכר אותך שם, יש לך תווי פנים מאוד ייחודיים"
"נכון, היית קטן מדי בשביל לזכור. זו הייתה טראומה קשה בשבילך"
"הייתי בן 15"
"14 וחצי" פסק," אבל אין זה משנה. עדיין קטן מדי בשביל לזכור פנים של אדם זר בלוויה מפתיעה שכזו"
"מילא" גחגחתי לי. "ובכן?" שאלתי.
"יש לך אולי כסף?"
"יש לי מעט. קיבלתי עכשיו במקרה"
"תראה לי"
הוצאתי שטר ישן של 50 והוא לקח אותו בידיו.
"שמע, זה מדהים. האבא שלך ואני היינו חולקים הכל בינינו" בחן את השטר היטב "היינו כזוג תאומים סיאמיים שמחוברים מהתחת, כמו שאומרים" הפך את השטר "באש ובמים הלכתי אחריו והוא נתן בי אמון בכל אשר היה לו". הוא החזיר לי את השטר הישן. "תאמין לי, אני לא אמרתי אף פעם שום דבר סתם, אני אומר לך באחריות".
"יפה" אמרתי וקיוויתי שנסיים בכך.
"גם את אמא הכרתי"
"אמא שלי"
"נו אז של מי? של גרסמונד היהודי המטונף הזה? ודאי שאת האמא שלך. לאחר לכתו של האבא הייתי שולח כסף ועוזר ובא בחגים, כשהיו משחררים אותי מהגדוד כמובן. כבר חשבתי להינשא לה אבל היא רק לבשה שחורים וגמרה אומר בליבה למות ערירית"
"באמת מתה ערירית בסופו של דבר"
"אוהו, איך שהייתי עוזר שם. בא והולך וחוזר ושוב וכסף... נשפך כמו מים. הכל אני נתתי. נה, לא נשאר כלום. תראה איזה מקטורן מטונף שיש לי. ממש בושה. אדם בגילי שכמעט הייתי פילד מרשל קורפורל בדימוס ובסוף נאלצו לשחרר בדרגת טוראי בלבד בשביל הפנסיה. איזה טרגדיה"
"פילד מרשל..."
"ועוד איזה פילד מרשל. בכל החזיתות לחמתי ושמרתי על המולדת ועל האבא שלך. הכל עשיתי בשביל האבא שלך למעשה. רק הוא היה לנגד עיני. הייתי יושב בגשם בשוחה, פגזים עפים מעל ראשי והדבר היחידי שהחזיק אותי היה שאמרתי לעצמי - בשביל ליובוב ארדליונוביץ"
"אוזוספ ארדליונוביץ"
"כן, אוזוספ" אמר בביטול כאילו שגה רק מעט בלשונו וכל זה עניין של מה בכך.
"שמע, אם זה בסדר מבחינתך, אני באמת שכבר צריך ללכת" אמרתי בתקווה
"ללכת וללכת וללכת, אני והאבא שלך היינו הולכים והולכים, ימים ולילות. בימים הולכים ובלילות ישנים כמו כלבים עזובים. מהגדוד הזה אל ההוא ושנינו - תאומים סיאמים ממש. איך שזה היה... עד הפעם ההיא שבאתי אליו ואמרתי לו, אוזוספ ארדליונוביץ', אני אוהב אותך יותר מאח. אני מוכן כאן ועכשיו לדו-קרב ביריות - והגשתי שני אקדחים לבחירתו. לחצנו ידיים בדמעות וכבר הסתובבנו גב אל גב וכבר רצינו ללכת אבל..."
"אבל מה?" שאלתי, מתעניין לדעת איך זה ייגמר
"תאומים סיאמים. מחוברים מהתחת - אפילו צעד אחד לא יכלנו לעשות קדימה או אחורה"
"אוי, באמת, אדון רב חסד נכבד, אני מבקש - מספיק עם ההבלים הללו"
"חי נפשי, אמת דיברתי. "
"מצוץ מהאצבע לחלוטין" רתחתי על עזות מצחו של השקרן הזה.
"האמן למה שתרצה, איש צעיר - אין לי אינטרס לשקר לך"
"ובמה אוכל אני לסייע לך?" שאלתי על מנת לקדם את השיחה
"לסייע לי? אני זה שיסיע לך, אם כבר" אמר והציץ בעין אחת כדי לראות את תגובתי. משלא אמרתי דבר המשיך "אני מעין פסיכולוג של הנפש, אתה מבין - אני יודע לכוון ולהגיד במה כדאי להשקיע וגם מומחה גדול בנדל"ן וגידול סוסים. יש לי פה סייח צעיר שכשתראה אותו לא תוכל שלא לרכוש לעצמך. יניב כמובן רווח נקי". "אינני מעוניין לקנות סוס"
"אבל זה סייח"
"סייח"
"ואם אני אגיד לך ש..."
"שמע, לא מעוניין. גם לא בנדל"ן ולא בהשקעות אחרות. תודה לך"
"אתם הצעירים, הכל אתם יודעים. וגם הפעם אתה צודק. למעשה הסייח הזה כבר בן 5. מאוד גבולי!" קבע נחרצות. חשב עוד קצת ואמר "מה לגבי כסף בולגרי? מטבע זר ובמיוחד בולגרי יכול להיות..."
"הבט..." קטעתי אותו

תם חלק א' .