למה כל אינטראקציה עם אבא שלי צריכה תמיד, אבל תמיד, להיגמר בצעקות? ולמה מדי כמה זמן אמא צריכה להכניס לי פחדים חדשים?
אני יודע בדיוק למה! כי בן אדם בן 33 לא צריך לגור אצל ההורים שלו. כאילו שלא קשה מספיק שאין עבודה או כל סימן לחיים נורמליים, אז גם זה כדובדבן על ראש הקצפת. ברור לי שגם עם העובדה שאין לי את המשאבים לעבור דירה, זה בכל זאת הכרחי בכל מחיר. זו הייתה טעות להפסיק לחפש תחת אמתלה שאם אין כסף אז חוזרים להורים. בכל אלו אני מאשים רק את עצמי. הבחירות שלי היו שגויות ואת הכסף שחסכתי אני משלם בבריאות נפשית. הוא לא מבין משהו אחר מלבד צרחות והיא לא מסוגלת להפסיק להזריק פחד מרעיל – זה כבר לא ישתנה. כל מה שנשאר זה להבין את זה ולהתרחק.
עוד מעט אצא שוב לדרום הרחוק בעקבות חיפוש עבודה. שוב חור שכוח אל (אף גרוע מהקיבוץ בו חייתי בשנתיים האחרונות). זה נראה לי כרגע כברכה מחד וראיה מעוותת לחלוטין של המציאות מאידך: הברכה היא בעבודה וביציאה מהקן החם והמגונן של ההורים. העיוות הוא כמובן האילוץ הכפוי ברע במיעוטו, של ההגליה הסיבירית הזו ל-לא-ארץ הזו של הנגב והערבה. "עד לאן סוחבת פרנסה ולהיכן רצים בשביל פת לחם”? האם זו תהיה עוד בחירה קלוקלת בעיירת ספר על פני כרך ניו-יורקי\לונדוני סואן? האם גם את זה אשרוד בשביל שבסוף המסלול אעמוד שוב בתחילת דרך, מובטל וללא אופק תעסוקתי? האם גם עוד כמה שנים כששוב, אולי, אמצא את עצמי במקום בו אני עומד עכשיו אחזור לגור אצל ההורים? ואם כן, גם אז אבא שלי ידע לדבר רק בצעקות ואמא תקפיד מדי פעם להעלות בי פחדים? ואולי עד אז הם כבר לא יהיו ובכלל לא יהיה במה להיאחז... העתיד נראה רע והוא רק הולך ומדרדר.
המחשבה הנכונה כרגע היא שהעולם, כמו שהוא היום, הוא סביבה עוינת בעבור ילדים שלא באים מגב כלכלי מעל לממוצע. זה לא מספיק שיש רווחה, אוכל, בית, אוטו, מקצוע, השכלה וחסכונות. זה פשוט לא מספיק! זו הייתה פסגה בשנות החמישים, הפך למניח את הדעת בשנות השמונים-תשעים וכיום אנחנו נכנסים לעולם שבו זה פשוט לא מספיק. עם שבעה מליארד איש על כדור ארץ אחד כשחלקם על כדורים מסוג אחר (בעיקר פסיכיאטרים), כלכלות מתרסקות, מגפות משתוללות, אבטלה ושיממון – נדמה לי שהבחירה הנכונה כרגע היא להשהות את רעיון פיצוץ האוכלוסין עד שיבואו זמנים טובים יותר או עד שהמעמד הכלכלי שלי יאפשר יתרון לילדים.
אני לא מקנא באמא שלי שצריכה לראות את הילד שלה בדרך לשום מקום. זה בטח דבר נורא עבור אמא כמו שלי. כשהם הביאו אותי עדין לא היו כנראה סימנים כל כך ברורים לזה שבעוד שלושים שנה לילד המלומד שלהם לא תהיה עבודה. מי יכול לראות שלושים שנה קדימה? גם שלושים יום קשה להעריך. ולכן אני בהחלט לא מתמרמר על שהביאוני לעולם. להפך, אני דווקא מרוצה מהעניין. אני חושב שמקומי כאן ואפילו בזמן הזה. אני שמח שאני חי ואני מעוניין להמשיך בזה באושר עד כמה שניתן. אבל זה אני. זה רק אני ואת הבחירה הזו היום אני מתקשה לעשות בשביל הילדים שלי. אולי גם להם תהיה שמחת חיים, כמוני, גם כשהמצב מסביב הוא חורבן אנושי (ולהזכירנו – כמו שהחורבן של אז הוא לא החורבן של היום, כך גם החורבן של היום הוא לא בהכרח החורבן של העתיד).
לסיכום אזכיר את דברי "המלכה האדומה" של לואיס קרול מתוך אליסה בארץ המראה: המלכה האדומה אומרת לאליסה שצריך לרוץ הכי מהר רק כדי להצליח לעמוד במקום. אם לא רצים הכי מהר בסופו של דבר הולכים אחורה. העקרון הזה משמש הרבה בלימודי אבולוציה ואימונולוגיה והוא נראה כמו חוק אוניברסלי שמקבל משנה תוקף בהוויתי.
כתבו על זה אפילו שיר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה