פוסט קצת מדכא

יום שישי רגוע, שוב לא יצאתי מהבית למעט הכמעט שעה שהוצאתי את הכלב לגן כדי לראות קצת רוסים עם כלבים עייפים. קמתי בצהריים ונשארתי במיטה, נרדם לסרוגין עד חמש בערב בערך. אחר כך בזבזתי זמן מול האינטרנט בדברים שאני לא זוכר ואז רציתי לראות אם אני נהנה לעשות אופני כושר. אין לי נסיון באופני כושר, אבל באופניים יש לי קצת. הלכתי להורים שלי וישבתי על אופני הכושר שלהם והתחלתי לפדל. לא היה מעניין אז הדלקתי את הטלוזיה וראיתי את סוף האודישנים של כוכב נולד. לצערי לא שרו טוב, אבל לפחות שמעתי קצת אנשים שרים. זה מעניין במידה מסויימת לשמוע כשרונות או אנטי-כשרונות צעירים שמנסים את מזלם באודישן זמרה. אני מכיר את התוכנית למרות שאני לא רואה אותה - כי נראה לי שכשזה מגיע ליישורות האחרונות של תוכנית ותחרות זה מאבד מהקסם שלו. הם שרים יפה והקהל מפרגן והשיפוט כמו גם הפרסומות בתוך כל זה - באמת שמיותר. הכלב ואני יצאנו אל הרוסים ולעט "שלום" בהגעה ו "לילה טוב" בהליכתם, לא אמרתי להם כלום.

אני אוהב לראות את הכלבים משחקים ולהבחין באופי המיוחד של כל אחד מהם. הכלב שלי למשל חולה על ריצה, משום מה. גם כשהוא כבר עייף או אם הוא לא מרגיש הכי טוב, הוא תמיד יתעניין בריצה. הוא אוהב שרודפים אחריו ומנסה למשוך את הכלבים האחרים לרדוף אחריו. בהתחלה הם מוכנים אבל מהר מאוד זה משעמם אותם. אז הוא פונה לכלב אחר ומנסה לגרום לו לרדוף אחריו. זיטה, הכלבה של הרוסי השמן אוהבת שיש שני כלבים אחרים משחקים וברגע שיש שמץ של סיכוי שתהיה אינטראקציה כל שהיא בין שני כלבים אחרים היא ישר חייבת לרוץ ולראות. בדרך כלל גם להפריד. סשה הנשכנית, הכלבה של הרוסיה המקריחה אוהבת מצד אחד להעלם אבל יותר מזה לא לאפשר לכלב שלי לנסות לגרום לכלבים אחרים לרדוף אחריו. היא מאוד בריונית וכמו הבעלים המקריחה שלה גם היא בסגנון הבוצ'ה העצבנית. הארלי הכלב של הרוסיה עם האופניים אוהב שזורקים לו איצטרובל או כדור, אבל מאז שהוא איבד את הכדור שלו זורקים לו איצטרובל. הוא לא אוהב לשחק עם אף אחד ורק מחכה שיזרקו לו איצטרובל. ג'ינה הכלבה של הרוסיה היפה והצעירה, אוהבת להיות חסרת אופי ולא להפגין שום מוטיב חוזר. ויש כמובן את מקסי וקלייר, הכלב וביתו הכלבה של הישראלית היחידה בחבורה, חוץ ממני. הכלב שלי משוגע על קלייר והוא יהיה מוכן לתת הכל כדי שקלייר תרדוף אחריו ואפילו מוכן להתפשר ולרדוף אחריה. קלייר מחבבת את הכלב שלי אבל לא אוהבת להתרוצץ הרבה. היא אוהבת להתרוצץ קצת ואז דברים אחרים. מקסי עצמאי מאוד ואוהב להתבודד וללכת להסתכל על אנשים שעוברים דרך הגן. הוא גם אוהב לעשות פיפי ולכסות את זה בחול ולנבוח בזמן שהוא מכסה. בשאר הזמן הוא הולך לחפש פחי זבל. ויש רוסים אחרים עם כלבים אחרים שבאים פחות, קאיה הפחדנית שלא זזה מהבעלים שלה, באלו הענק שקשה לו לרוץ למרות שהוא צעיר, רייט המחונך שמגיע לבד מרחוק והולך הביתה לבד, לייסי ההאסקית הגמדית ומולי האמסטפית הקטנטונת והמתוקה שרק רוצה שיאהבו אותה וגם להשתולל כמה שיותר.

אחר כך חזרתי הביתה ועשיתי דברים שאני לא זוכר - אבל זה קשור לאינטרנט. הדבר הטוב שעשיתי זה למצוא תחנת רדיו שיודעת לנתח את המצב רוח שלך ולתת לך לשמוע שירים שהאלגוריתם שלה חושב שאתה תאהב בהתבסס על שירים ולהקות שאמרת שאתה אוהב. פעם היה את פנדורה שנחסמה לשימוש בישראל. אז מצאתי את musicovery.com שעושה עבודה לא רעה. הגדרתי מצב רוח רגוע-קודר ועשיתי לייק או דיסלייק כדי לחדד את האלגוריתם. זה נחמד. אפשר להכיר מוזיקות חדשות וגם לשמוע מוזיקה שבערך קולעת לטעם שלך.

אחר כך חשבתי על זה שאדם כמוני מבזה את זמנו בבטלה כפויה שכזו. כאילו ששום דבר לא חשוב ושהדבר הכי נכון וטוב זה לגור ליד ההורים, לא לעבוד, לשוטט באינטרנט ולעשן. וימים רבים חלפו... מאז תחילת פברואר, לא עשיתי כמעט כלום. כמה כבר אפשר לקרוא חדשות ולהתעדכן באשר למה חדש במדע? כמה שח אפשר לשחק עם המחשב? כמה שיחות מסנג'ר, כמה אי מיילים, כמה שיחות טלפון קצרות, כמה לאכול ולשתות, כמה אפשר שלא לעשות כלום?

לפני יומיים הודיעו שהם נכנעים ומוכנים לשלם לי אבטלה בכל זאת. אז בחצי השנה הקרובה יהיה איזה תזרים מזומנים של כמה גרושים שאיתו אוכל אולי לשכור איזה דירה בת"א. ואחר כך מה? בזמן הזה אמצא עבודה? אין עבודה. אין בארץ עבודה בשבילי. אני אאלץ בלב כבד ובחוסר רצון לעזוב וליסוע כדי לעבוד. מצד אחד זה דוחה אותי כי כבר עשיתי את זה בעבר. חייתי בגרמניה ולמרות שהעבודה הייתה טובה, החוויה הייתה מחורבנת. יש שאומרים שאני צריך תיקון לגבי חו"ל ושאני יאהב את אמריקה. אני שונא את האמריקאים המגעילים. הם דוחים אותי כאן ודחו אותי כשביקרתי באמריקה. פוי. אבל אולי בכל זאת צריך לנסות. יש גם עבודה במקומות קצת יותר איזוטריים כמו טייוואן ורוסיה וכאלה, אבל המקומות הללו כל כך רחוקים ממני תרבותית שאני חושש שגם זה יהפוך לסבל. חוץ מזה, אמריקה זו אופציה הגיונית הן מבחינה כלכלית והן מבחינה קרייריסטית. נחיה ונראה... כרגע אני עייף מלישון וחסר מוטיבציה כדי לייצר לעצמי מוטיבציות. אולי עוד לא הגיעו מים עד נפש ולכן אני נגרר. אולי צריך להגיע לתחתית כדי להבין שהיית בנפילה חופשית.

איזה פוסט מדכא. אף אחד לא ירצה לקרוא אותו. המזל שלי הוא שיש לי גוגל אנליטיקס. ושם אני רואה בדיוק כמה אוהבים לקרוא וכמה פחות. ולמה מזל? כי גוגל אנליטיקס אומר לי שגם בימים שבהם אני מפרסם פוסטים יש לי אפס צופים. זה מעודד - כי יותר גרוע מזה אין. זה גם נח, כי אפשר לכתוב באריכות ובדיכוי שכזה מבלי לדאוג שתשעמם את הקוראים שלך.
זה דווקא מעניין: אתה כותב בלוג שגלוי לעיני כל העולם וחושף כל עולמך שלך אבל בתוך כל זה - אתה כותב למגרה. תופעה טכנולוגית מעניינת שהיא תוצר של מדיה וריבוי כותבים. בהסטוריה של המין האנושי לא כתבו כל כך הרבה אי פעם כמו שכתבו באינטרנט. ועם ידעו למזער ולקבץ ולכווץ כמו שצריך, יוכלו לשים את כל האינטרנט על קרן לייזר ולשלוח לחלל לכל הכוונים. שאולי פעם באיזה צד מישהו יקבל את הקרן ויידע לקודד אותה חזרה לטקסט. ויוכל לקרוא על הלך הרוח בכדור הארץ. הטקסט האדיר הזה מכיל הכל על בני אדם - הבעיות שלהם, הרגשות שלהם, השמחות, מארג הקשרים החברתי, יש תעוד של כל הטכנולוגיות הישנות והחדשות ועוד. זו תהיה חתיכת קרן לייזר. האירוני באמת יהיה שהקרן ליזר הזו תגיע למישהו ותפגע לו במצח ותתפזר. והוא ירגיש איזה אור שפגע לו במצח אבל ימשיך לעשות אחרי רגע מה שעשה קודם.