לעיניי בלבד

שבת בצהריים, אמצע יוני ובעוד כמה ימים יש לי יום הולדת. עברתי עכשיו, ממש לפני 3 דקות חוויה קוואנטית שהחזירה אותי בדיוק 20 שנה במכונת זמן. היה זה 1990, קיץ וגמר המונדיאל. כל המשפחה מתאספת באולמי גאולה בפ"ת לחגוג את בר המצווה שלי. אמא ואבא צעירים ושמחים, אחות אחת במראה ביזארי מטורף ואחות אחרת עם בעלה לעתיד שלימים יעבור מן העולם. שני סבים ושתי סבתות שגם הם כבר הלכו, הדוד הכי טוב בעולם שגם הוא כבר ז"ל ועוד כל מני קרובים וקרובות שחלקם עוד איתנו וחלקם כבר פחות. התקליטן סטייל תקופתי דודו 24 קראט והשירים של פעם... כולם נורא צעירים, כולם רוקדים, כולם עוד חיים וכולם אוכלים ושותים ומחייכים למצלמה. בני הדודים הקטנטנים שמתרוצצים כדרכם של ילדים כבר הספיקו עד היום להביא ילדים משל עצמם. הדרשה הקטנה שכתב הדוד (שמסתיימת ב "ויחזרו בנים לגבולם"), התקליטן שאיחל לי להגיע לסיירת מטכ"ל, הברכות לתפארת מדינת ישראל וצה"ל והחליפה שלבשתי פעם אחת בלבד ולה חולצה ורודה וז'קט שמקופלים מעט. זוהי קלטת בר המצווה שלי.

איזו תקופה... אני זוכר כמה דברים מלפני בר המצווה. שאלו אותי אם אני רוצה בר מצווה באולם או טיול (לא הייתי בחו"ל עד אז). אני לא כל כך ידעתי להחליט, אבל היות ולאבא שלי מעולם לא עשו בר מצווה השתכנעתי שזה מה שהכי כדאי לעשות ושאת זה אני אזכור. אני לא יודע (באמת שלא יודע כי אני לא זוכר) אם באמת רציתי את הבר מצווה הזו על פני טיול לחו"ל. אני לא זוכר הרבה מזה. הלכתי על האולם. אני זוכר שההורים שלי ניסו להרכיב תפריט לערב ושבאחת המנות שהם בחרו היו אפרוחים. אני התעקשתי שבשום אופן לא יהיו אפרוחים. מי שמע על דבר כזה? אפרוחים... זה זעזע אותי אז וגם היום – אם כי בינינו, באמת שאין הבדל בין אפרוח לתרנגול בוגר אוניברסיטת. אני גם זוכר שהלכנו למדוד חליפה בפ"ת ברחוב של הרופא שיניים. שהיה חם ואני הייתי צריך ללבוש בגדים ארוכים. דווקא אהבתי את החליפה הזו וחשבתי שאלבש אותה הרבה, אבל למעשה לבשתי אותה רק פעם אחת.

איזו טקסיות, איזו מבוכה אל מול המצלמות, איזה איפור שהיה לכל הנשים. את אמא רואים שמחה מאוד ולא מפסיקה לדבר. אבא שלי גם נראה מחייך כשהוא רוקד (זה לא משהו שמאפיין אותו). כשראינו את זה הוא אמר שהוא לא מבין איך הוא יכל ללכת כל השנים עם המשקפיים האלו שהוא נראה בהם. אמא ואני דווקא חושבים שהן היו משקפיים יפות.

ישנם 2 ילדים מהכיתה (כיתה ז' או ח' – אני לא זוכר) ועוד 2 ילדות המיסודי. אחת מהן, עדי, הייתה חברה שלי בקיץ האחרון של כיתה ו' ופעם אחת הלכנו לראות את הסרט "נשיקה במצח" של יהודה ברקן. בבר המצווה התעלמתי ממנה למרות שמן הסתם היא הייתה מוקד תשומת הלב שלי. לא היה בינינו שום קשר, אבל איך שהו זכור לי שחיבבתי אותה. בסוף בר המצווה (את הקטע הזה לא ראיתי כי כמה אפשר להסתכל על החרא הזה) אני זוכר שרקדתי איתה איזה ריקוד סלואו אחד ומאז, אם זכרוני אינו בוגד בי – לא ראיתי אותה יותר. תמיד הייתי ביישן בעניין של בנות.

אמא שלי אומרת שזה מפתיע איך ידעתי כבר אז לרקוד יפה. שכולם נראים מאושרים שם (אני לא בטוח שאני מסכים איתה). “ואבא, ראית איך הוא היה מאושר? זה היה היום הגדול שלו" ככה אמא שלי אמרה. אני חושב על זה עכשיו... שני ההורים שלי, שאף פעם לא היה להם כסף במיוחד או חברים בוהמיינים – אנשי עבודה ומשפחה – איך ארוע שכזה משרה עלייהם נחת. בשבילי? זה נראה כמו גהנום להפיק דבר כזה. העלות והטרחה והארוח... בשביל מה? שעתיים וחצי של קרובי משפחה שמרקדים לצלילי תקליטן מקריח 24 קראט. לא יודע. אולי פעם היה בזה סוג של אושר (כנראה שכן).

הארוע נראה בקלטת שמח. גם אני ואבא נראים שמחים. אחותי ואמא שלי נראות מחייכות אך לחוצות או לפחות כאילו ישמחו שזה כבר ייגמר. וכולם נראים חיים וצעירים... אני לא זוכר אם אז הייתי שמח כמו שזה נראה שאני שמח – אבל זה שאני לא זוכר וזה שאני נראה שאני באמת שמח בקלטת הזו אומר לי שכנראה שבאמת הייתי שמח.

בגיל הזה בקושי רב ידעתי לקרוא ולכתוב. ידעתי את הא-ב אבל לא ידעתי להשתמש בהם. ספורט לא עניין אותי ובטח שלא לימודים. אהבתי חיות. רציתי להיות ד"ר לביולוגיה! את זה רציתי מאז שאבא שלי לקח את אחותי ואותי לביקור החד פעמי במעבדה שהוא היה עובד בה במכון ויצמן בערך בגיל 5. אני חושב שלבר המצווה (או אולי לא) קיבלתי ערכה לריאקציות כימיות ואמא שלי הייתה יושבת איתי אחת לכמה זמן והיינו עושים ריאקציה. זה היה אמור להיות בשביל ילדים, אבל האמא הפחדנית שלי לא נתנה לי לשחק לבד בחומרים כימיים. היה שם בקבוקון שהיה כתוב עליו ציאניד והיו אבקות לבנות. אני זוכר שריאקצייה אחת צבעה את המים לאדום ואחרת יצרה גבישים כחולים של נחושת.

טוב, זה מתחיל לחרוג מהקלטת ונדמה לי שכבר אין לי יותר מה להגיד על זה. אני אפסיק כאן כי בתור גרפומן אני יכול לשבת ולכתוב שעות עוד ועוד פרטים לא מעניינים. גם הפוסט הזה האמת לא מעניין. אבל הוא רישום של תחושות בעקבות צפיה בקלטת הישנה ההיא וזה יכול להיות נחמד להזכר. אולי עוד 20 שנה אני אקרא שוב את המילים הללו ואוכל להזכר בקיץ הזה. אחרי שחזרתי מהקיבוץ לפ"ת וחיפשתי עבודה. עוד לא הייתי מליונר אז. כולם עוד היו בחיים. מעיר ושמאין החתולים רבצו לידי ואני כתבתי על הקלטת מלפני 40 שנה. המונדיאל שוב יהיה כאן וכבר נחת האדם הראשון על מאדים. כתבתי על לפטופ עם זכרון של 4 גיגה! אתה קולט? 4 גיגה RAM. איזה מחשבים איטיים שהיו אז ב 2010, הא?

תנסה להזכר