פנטום האופרה לציפורן

אמא שלי אמרה לי היום בפרוש שאם אני הולך לכתוב פוסט על גדמים או קטועים היא תנתק איתי את הקשר. היא אמרה שזה לא מצחיק ויכול לפגוע באנשים ושהיא לא מבינה איך אנשים כל כך חולניים מסוגלים בכלל להעלות על דעתם דברים כאלה.

חלקכם ודאי יודעים מתגובתי בבלוג של נעלולה שבעבר השלתי מעלי 94 קילו. רבים מתפלאים ומעודדים את חוזקי ויכולותיי אבל האמת היא שזה קרה כשאיבדתי 4 גפיים בפריק אקסידנט וצרוף מקרים מטורף בין תאונת אוטובוס ופגיעת ברק בו זמנית. כך איבדתי 75 קילו מיד ואת השאר מתוך דיכאון. מאז התחילה אצלי אובססיה של לקים ואצבעות עם ציפורניים צבועות ויפות. בחלומי אני מורח על כל אצבע צבע אחר ואני גמיש מספיק בשביל למרוח כמה שכבות שאני רוצה ברגליים ולהשתמש בשביל זה גם ביד ימין וגם ביד שמאל.

לפעמים אני מתעורר משינה וסוחב קצת עם הפה את הסמיכה כלפי מעלה כדי לראות אם באמת יש לי לק על הציפורניים. ואתם יודעים מה? לפעמים יש לי לק על הציפורניים. זו גם אחת הסיבות שהתמכרתי לאסיד! אבל על זה פוסט אחר בפעם אחרת.

המקרה המוזר קרה לי כשלוש שנים לאחר אותה תאונה שבה יום אחד התעוררתי והרגשתי שיש לי לק בצבע כחול על רגל ימין. הסתכלתי לראות וכרגיל הייתי אותו קטוע אברים שאני. זה לא הפתיע אותי וכבר הייתי רגיל לרעיון. אבל התחושה שהלק הכחול הזה עלי לא עזבה אותי. בימים הראשונים דווקא שמחתי שמלווה אותי תחושה של לק, אבל ככל שעבר הזמן הרגשתי שהצבע הזה כבר מיצה את עצמו והגיע הזמן להחליף. ואז גיליתי באימה שלק פנטום שלא קיים במציאות – לא ניתן להסיר!

הייתי תקוע עם לק פנטום על רגל קטועה יום אחרי יום אחרי יום והרגשתי שזה יהיה כך לנצח. זה הטריף אותי! הייתי חייב להעיף את הדבר הזה ממני. ושוב, לא כי לא אהבתי את הצבע – להפך. זה היה וינטג' שימר קרמי בשתי שכבות עם גימור פרנצ' ושיבוץ יהלומי זירקון אדמדמים. בטוב טעם לכל הדעות. אבל כמה אפשר? גם דבר טוב אחרי הרבה זמן נמאס. החלטתי ללכת לפסיכולוג.

הפסיכולוג מיד התפלא שיש בכלל לק על גבר ותכף גרם לי להרגיש אשמה. באמת, למה בכלל שאשים לעצמי לק? אני בכלל גבר. אם זה לא מספיק אני בכלל גבר בלי גפיים. ועכשיו לא רק שלא רציתי שהלק הזה יהיה עליי, גם לא רציתי על עצמי לק בכלל!! מן הפח אל הפחת. מה לא ניסיתי? דמיון מודרך, שיאצו, מדרסים, אמבטיית שמש, אמבטיית אצטון לכל הגוף, רגל תותבת, רגל תותבת עם לק אחר, רציונליזם טרנסצנדנטי... כלום. בסופו של כל יום הייתי הולך לישון עם אותו לק מחורבן על אותה רגל.

הייתי על סף פשיטת רגל והמוצא האחרון שלי היה המוצע התימני שלי. הלכתי אל מעוז ילדותי – המורי. את המורי שלי לא הרבה מכירים אבל הרבה מוקירים. קוראים לו ממנטו ואני פניתי אליו בשאלת חכם. אמרתי לו: "ממנטו, מורי, איך אני יוצא מזה, איך, וואלק תגיד לי איך למה אני אם רואה את הלקה הזה עלי עוד יום אני שורף לך החדר". ממנטו הסתכל עלי, הסתכל על הרגל, הסתכל עלי שוב, הכניס כמה עלים של גת לפה, הסתכל עלי עוד קצת ואמר "וו-איפה זה הנגע?” הצבעתי על הרגל עם הנגע. “את'ה מטומטם!” אמר ממנטו מורי "וו-תמיד זכורת'י שהיית מטומטם". לא הבנתי מה הוא מתכוון אז אמרתי לו "תשמע, צחקנו מספיק – בוא תנסה לעזור לי". המורי לקח אותי מהאוזן ואמר לי:

"אמר הרמב"ם בספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק ב פסוק יח: אף על פי שהיה אדם זה יתר באבריו, או חסר באברי - אין משגיחין אלא על מניין רוב כל אדם:  אלא אם כן הייתה אצבע שיש בה ציפורן"

הסתכלתי על הרגל ולא היה שם כלום. לת דובין ולת יער, לת דין ולת דיין, לת לק ולת מאן דפליג. היה כלא היה. הסתכלתי בעיניים דומעות במורי ושאלתי איך אוכל להודות לו. המורי חשב ואמר לי "בוא ניתן לך אחד כמו אז שהיית ילד ונצא תיקו". אמרתי לו שזה כבר לא מתאים היום. אמר לי "לך לשלום" ואני, התגלגלתי משם לשלום בלי לק אבל עם התחלה של זכרון מבית המורי ולמה התאסלמתי לנצרות.

כשהמורי הלך אל בית עולמו הוא כתב בצוואתו כך: "כל רכושי לאחי ברוך לא לבן אחותי יוסף בוודאי לא לשלם לחייט לא כלום לאנשים עניים הכל זהו רצוני. נ.ב. הגפיים לדשתי”.

וכך לאחר לכתו קיבלתי השתלה של 4 גפיים שבדיעבד היו אמנם מפוטרות, אך מסונכרנות.