יום חמישי, 8 ביולי 2010

הגזל - סיפור עם שם גנוב

גם תרגום השיר נכשל נחרצות. מה לעשות. כולם רוצים פרודיות על בלוגים ואני חשבתי למנף את הצלחתי האדירה בנושאים אחרים. אתן עוד נסיון אחרון לפני שנחזור לדבר המשעמם ההוא.
לפניכם התחלה של סיפור בהמשכים שעוד לא נכתב. במידה ויימצאו לו קוראים אמשיך לכתבו.

הגזל

לכשנכנסתי לחדר ההמתנה הבחנתי לתומי בחוסר הניקיון, אי הסדר ואפילו אעז ואומר בזיהום ששרר שם. אמנם נכון, אודה ולא אבוש, הכיסא היה נח ולא היה מבייש שום פקיד – אך בכל זאת ניכר כי חדר זה הוסב לחדר המתנה ממה שהיה פעם משחטה או בית מטבחיים או אפילו גרדום. ללא דפיקה על הדלת, נפתחה זו וממנה הציץ ראש אדיר ממדים שכמוהו לא ראיתי ולו זקן לחיים אדום, כפי שמקובל אצל בני מלוכה. הפרצוף היה מבוגר מאוד, אבל באופן טרגי גם מחוצף יתר על המידה. כאילו פרצופו של ילד שזרק אבן על חלון והתבגר כהרף עין לכדי גיל 50. הוא נכנס ללא מילה והביט בי ובחן את כל תנועותיי עד שהתקרב אלי למרחק נשיקה, ולקח את ידי. לחיצה כזו ארוכה, ושוב – ללא מילה, מלאת אומץ ורגש, לא שמעו ולא ידעו באירופה מאז תקופת האדונים הגדולים. ניסיתי לפצות את פי אך הוא הניח ידו השנייה על כתפי ונענע לשלילה בראשו כאילו מבקש להתענג עוד קצת על לחיצת היד האין סופית הזו. נוצר כל רגע בתחושת האצבעות ומנסה שלא לאבד את הזיכרון יקר הערך הזה לנצח. “צירין דריבולוביץ' " אמר לבסוף. המשכתי להתבונן בו ותהיתי מתי אשתחרר מאחיזת הידיים המוגזמת. הראש האדיר, המבט המחוצף וזקן הלחיים האדום הביעו אושר והתעלות נפש שמתאימים יותר לרגע בליעת לחם קודש או סיום מוצלח של חקירת חשוד ברצח אחיו התאום. "ארדליון אוזוספוביץ' סחיביון" אמרתי בחשד.
“הכרתי את אביך" פסק באופן החלטי ואני הסתכלתי תמהה.
“אביך היה קורפורל בדיביזייה השישית בגוניץ והועבר לפני מותו למחוז אחר"
"למיטב ידיעתי שרת אבי בטיבליסי"
"נכון, אך הועבר יומיים לפני מותו לגוניץ ושם משום שלא מצאו לו תפקיד העבירו שוב למחוז אחר. הדבר שבר את ליבו והוא נפטר"
"אבי נפטר מהצטננות"
"סיפורי צבא... כך הם מכסים את ה... אתה יודע מה הם מכסים שם. אתה מכיר את המשפט: כלב עם ביצה אחת עדין לכול להרביע"
"מעניין מאוד" אמרתי וכבר הבנתי שאדם זה מפוקפק בעיני.
"הכרתי אותו במלחמה ומיד נעשינו כאחים ששומרים זה על זה מכל צרה. גם ללוויה באתי, למרות שלא הודיעו. עשיתי הכל כדי להגיע, תאמין לי, הכל עשיתי"
"אני לא זוכר אותך שם, יש לך תווי פנים מאוד ייחודיים"
"נכון, היית קטן מדי בשביל לזכור. זו הייתה טראומה קשה בשבילך"
"הייתי בן 15"
"14 וחצי" פסק," אבל אין זה משנה. עדיין קטן מדי בשביל לזכור פנים של אדם זר בלוויה מפתיעה שכזו"
"מילא" גחגחתי לי. "ובכן?" שאלתי.
"יש לך אולי כסף?"
"יש לי מעט. קיבלתי עכשיו במקרה"
"תראה לי"
הוצאתי שטר ישן של 50 והוא לקח אותו בידיו.
"שמע, זה מדהים. האבא שלך ואני היינו חולקים הכל בינינו" בחן את השטר היטב "היינו כזוג תאומים סיאמיים שמחוברים מהתחת, כמו שאומרים" הפך את השטר "באש ובמים הלכתי אחריו והוא נתן בי אמון בכל אשר היה לו". הוא החזיר לי את השטר הישן. "תאמין לי, אני לא אמרתי אף פעם שום דבר סתם, אני אומר לך באחריות".
"יפה" אמרתי וקיוויתי שנסיים בכך.
"גם את אמא הכרתי"
"אמא שלי"
"נו אז של מי? של גרסמונד היהודי המטונף הזה? ודאי שאת האמא שלך. לאחר לכתו של האבא הייתי שולח כסף ועוזר ובא בחגים, כשהיו משחררים אותי מהגדוד כמובן. כבר חשבתי להינשא לה אבל היא רק לבשה שחורים וגמרה אומר בליבה למות ערירית"
"באמת מתה ערירית בסופו של דבר"
"אוהו, איך שהייתי עוזר שם. בא והולך וחוזר ושוב וכסף... נשפך כמו מים. הכל אני נתתי. נה, לא נשאר כלום. תראה איזה מקטורן מטונף שיש לי. ממש בושה. אדם בגילי שכמעט הייתי פילד מרשל קורפורל בדימוס ובסוף נאלצו לשחרר בדרגת טוראי בלבד בשביל הפנסיה. איזה טרגדיה"
"פילד מרשל..."
"ועוד איזה פילד מרשל. בכל החזיתות לחמתי ושמרתי על המולדת ועל האבא שלך. הכל עשיתי בשביל האבא שלך למעשה. רק הוא היה לנגד עיני. הייתי יושב בגשם בשוחה, פגזים עפים מעל ראשי והדבר היחידי שהחזיק אותי היה שאמרתי לעצמי - בשביל ליובוב ארדליונוביץ"
"אוזוספ ארדליונוביץ"
"כן, אוזוספ" אמר בביטול כאילו שגה רק מעט בלשונו וכל זה עניין של מה בכך.
"שמע, אם זה בסדר מבחינתך, אני באמת שכבר צריך ללכת" אמרתי בתקווה
"ללכת וללכת וללכת, אני והאבא שלך היינו הולכים והולכים, ימים ולילות. בימים הולכים ובלילות ישנים כמו כלבים עזובים. מהגדוד הזה אל ההוא ושנינו - תאומים סיאמים ממש. איך שזה היה... עד הפעם ההיא שבאתי אליו ואמרתי לו, אוזוספ ארדליונוביץ', אני אוהב אותך יותר מאח. אני מוכן כאן ועכשיו לדו-קרב ביריות - והגשתי שני אקדחים לבחירתו. לחצנו ידיים בדמעות וכבר הסתובבנו גב אל גב וכבר רצינו ללכת אבל..."
"אבל מה?" שאלתי, מתעניין לדעת איך זה ייגמר
"תאומים סיאמים. מחוברים מהתחת - אפילו צעד אחד לא יכלנו לעשות קדימה או אחורה"
"אוי, באמת, אדון רב חסד נכבד, אני מבקש - מספיק עם ההבלים הללו"
"חי נפשי, אמת דיברתי. "
"מצוץ מהאצבע לחלוטין" רתחתי על עזות מצחו של השקרן הזה.
"האמן למה שתרצה, איש צעיר - אין לי אינטרס לשקר לך"
"ובמה אוכל אני לסייע לך?" שאלתי על מנת לקדם את השיחה
"לסייע לי? אני זה שיסיע לך, אם כבר" אמר והציץ בעין אחת כדי לראות את תגובתי. משלא אמרתי דבר המשיך "אני מעין פסיכולוג של הנפש, אתה מבין - אני יודע לכוון ולהגיד במה כדאי להשקיע וגם מומחה גדול בנדל"ן וגידול סוסים. יש לי פה סייח צעיר שכשתראה אותו לא תוכל שלא לרכוש לעצמך. יניב כמובן רווח נקי". "אינני מעוניין לקנות סוס"
"אבל זה סייח"
"סייח"
"ואם אני אגיד לך ש..."
"שמע, לא מעוניין. גם לא בנדל"ן ולא בהשקעות אחרות. תודה לך"
"אתם הצעירים, הכל אתם יודעים. וגם הפעם אתה צודק. למעשה הסייח הזה כבר בן 5. מאוד גבולי!" קבע נחרצות. חשב עוד קצת ואמר "מה לגבי כסף בולגרי? מטבע זר ובמיוחד בולגרי יכול להיות..."
"הבט..." קטעתי אותו

תם חלק א' .

6 תגובות:

  1. יופי של סיפור אבל הפונט קטן מדי. היה ממש מאמץ לקרוא. הגדל פונט וזכה למצוות, לחיים ארוכים ולחיי עולם הבא.

    השבמחק
  2. לא כל כך הצלחתי לההגדיל פונט, אבל הצלחתי לשנות סוג ולתת רקע שקצת יבליט

    השבמחק
  3. אין בעיה להגדיל. בעריכה אתה צריך להיכנס ל-T, שנמצא ליד ה-F. ב-T הזה יש לך אפשרויות גודל.

    השבמחק
  4. אחכה בסבלנות לפרק ב' (ואתה תפענח בינתיים איך מרווחים בין השורות).

    השבמחק
  5. חרע עלעינים של דשתי

    השבמחק
  6. תודה נעלולה, אני אתעודד ואכתוב פרק נוסף.
    סמי - המוות אינו מחוסר עבודה.

    השבמחק