כבלוגר מתחיל כבר פנו אלי רבים וטובים והפצירו בי חזור ופצור כי אספר מעט על עצמי – מי אני ומה אני, מאין באתי ולאן אני הולך ולפני מי אני נותן דין. נדמה כי כבר הצליח הקורא התחמן להתרשם מעט כי לפחות דו פרצופיי עומדים לי מנגד ואולי חש גם כי לא די אף באלו. אם כן, נתחיל בפשטות ומשם יתגלה כבר הכל.
אני אדם לא פשוט. מקובל תמיד להגיד "אני אדם פשוט", אבל נדמה תמיד שמדובר באיזה שקר, שהרי אין אדם פשוט באמת. אינני משכיל אך אני מחשיב את עצמי כאוטודידאקט ללא ספק. בזמני הפרטי אני ניזון מהמידע הרב שמתרוצץ בחופשיות ברשת הגדולה ואין כמעט בין לבין בטלה כלל, למעט במידת הצורך. אם כן, אין הדבר נכון כלל. הייתי אומר שאת רוב הזמן אני מבזבז בבטלה ללא כל ערך ובמעט הזמן שבין לבין אני ניזון מהמידע הרב שמתרוצץ בחופשיות ברשת הגדולה. כך או כך, נכון הוא הדבר. ומתוך שכך לימדתי את עצמי כמות נכבדה של אסטרונומיה, פיזיקה, מעט פילוסופיה, אני מכיר את רבים מיסודות הטבלא המחזורית, יודע ודאי עוד לפתור משוואה בשני נעלמים אם היא לא קשה מדי, ואף קראתי אי אילו רומנים שרואים לעיתים על מדפיהם של ברי דעת.
גם שפות לימדתי את עצמי, אם כי כרגיל בצורה שטחית עד מאוד. אני יודע לתאר בכמה וכמה משפטים יפים ובמבטא לא רע את עובדת חוסר ידיעתי את השפה – בכמה שפות שונות. הגרמנים והצרפתים כמו גם הספרדים והאנגלים צוחקים תמיד למשמע דברי כי אין אני דובר את שפתם. אני מסביר להם ואף עונה לקריאותייהם בשפתם שלהם תוך התנצלות כי אין אני מבין דבר וחצי דבר ואף לא מדבר את שפתם וכל זאת בשפתם (וכאמור במבטא לא רע). אבל האמת היא שאינני דובר את שפתם. מי יותר ומי פחות. כמובן, כמו משוואת שני הנעלמים גם באנגלית אני אסתדר מצויין. תלוי ברמת הקושי. אצל הגרמנים והצרפתים ודאי אסתדר ברחוב ואקנה נקנקיה או בגט, בהתאמה. בספרד הזמנתי בירה ושאלתי כמה היא עולה והוצאתי עודף מדוייק. כן, הסתובבתי קצת בארופה ופעם אחת גם הגעתי עד ארצות הברית של אמריקה לכמה ימים. את האמריקאים לא אהבתי אמנם, אבל את כל השאר ממש שנאתי. כאן בארץ הכי טוב – לא חסר לי כלום (למעט עבודה).
חיות אני אוהב מאוד ומאז ומתמיד הן סובבות אותי ועוטפות אותי מכל כוון. בבית הורי היה תמיד גן חיות גדול: מאות תוכים, כמה כלבים, עשרות חתולים, כמה מוקדי דגים, לפעמים היו צבים שהטילו ביצי צבים ומהם בקעו צבונים קטנים ורכים, לא עבר שבוע בלי לראות קיפוד וכבר שכחתי מלול התרנגולות והקרנף. קרנף לא היה. גם היום אני מגדל זוג חתולים אותם סחבתי לקיבוץ בדרום והחזרתי אותם למרכז ביחד איתי – למרות שכמובן ששם היה להם הכי טוב, אבל בשום אופן אינני מוכן להפקיר אותם ללא בית ובלעדי. הם חתולים טובים, חוץ מהחתולה שהיא פחות טובה. אבל החתול באמת טוב ואנחנו אוהבים אחד את השני אהבת נפש. השניה חתולה משנית ויש יחסי חיבה ולמרות שהיא מקפידה כל לילה לבוא ולישון איתי, נדמה לי ששנינו ישנים עם עין אחת פקוחה – כל אחד מסיבותיו. אני גם נהנה מאוד לשחק עם הכלב הגדול של ההורים שלי ומוציא אותו לטייל כמעט מדי ערב, למרות שהוא כלב חצר שנמצא ממילא מחוץ לבית כל הזמן. הוא כלב טיפש אבל טוב. לא כמו קודמו, שהיה כלב חכם מאוד וטוב עוד יותר – עליו כולם מצטערים שהלך בטרם עת מחמת טיפול וטרינרי שלא עלה יפה. כמה חכם וטוב שהוא היה. עכשיו נשארנו עם הטיפש והטוב וגם זה משהו.
אם היה לי כסף ואפשרות אני חושב שהייתי הולך ללמוד. התחום שמעניין אותי כרגע הוא גאולוגיה ולהעמיק באיזה שפה. הקיבוץ למדתי להבין קצת ערבית מהשכנים שלי, למרות שאין ספק שבשפה זו אינני מסוגל להתבטא כלל. אבל זה בהחלט חלום לדעת ערבית ולדבר כמו ערבי מבלי שהערבים ידעו שאתה לא ערבי. יש בזה משהו שקוסם לי – אולי בגלל שזה באמת ניתן. גם מכונאות רכב מעניינת אותי למרות שהידיעה שלי במכוניות מסתכמת בלהחליף גלגל, ולבדוק שמן ומים. בכל זאת – זה נראה לי מעניין לדעת לתקן אוטו; לכן אני חושב לנסות ולהתקבל לקורס מכונאות רכב של לשכת העבודה, אבל כולם אומרים לי שלא כדאי לי ושזה יהיה בזבוז זמן. אבל מה יש לי למהר? למה שלא אלמד משהו מועיל? גם אם לא אעסוק בזה לעולם אחר כך – לפחות ביליתי כמה חודשים מרוכזים בלימוד של תחום שהיסוד שלו יישאר לי תמיד. תמיד תהיה לי גישה לאיזה מכסה מנוע פתוח ואדע להחליף בעצמי פילטרים ולעשות טיפול עשרת אלפים. ויבואו אלי חברים וחברות של חברים עם האוטו כדי שאני אסתכל ואגיד להם מה צריך ואם כדאי לקנות את זה או את ההוא... כמה חודשים בלבד של לימודים מהנים (לדעתי אפילו מקבלים משכורת צנועה הקרויה "השלמת הכנסה"). אני לא יודע למה אומרים לי כולם שזה בזבוז זמן ולא כדאי. אולי אסור לי להקשיב לאחרים וכדאי ללכת אחר נטיית הלב. בכלל לימוד של מקצוע כלשהו באופן מרוכז מאוד מושך אותי. הייתי שמח לדעת לרתך מבנים איו לבצע שחיטה כשרה, ללמוד טכנאות קול או לעשות קורס נהגי אמבולנס.
יש לי רשיון למכונית ולאופנוע. בגיל 15 התהפך האוטובוס בטיול השנתי של הכיתה שלי ובמשך שנים רבות היה קשה לי לנסוע באוטובוס מבלי להרגיש שהוא כל הזמן הולך ליפול הצידה. גם היום לפעמים זה קורה לי, אבל הרבה פחות. בגיל 18 בערך או אולי 20, אני כבר לא זוכר, התנגשה בי מכונית כשרכבתי על האופנוע שלי ופוצצה אותו לאלף חתיכות כמו גם את המח שלי שהזדעזע עמוקות מהארוע ושכב שבועיים בבית חולים. איבדתי שם זכרון שעד היום לא חזר. פעם אחת כשהייתי בים נלחמתי כמעט חצי שעה בזרמים שכמעט הכריעו אותי ויצאתי באפיסת כוחות מוחלטת, ונשכבתי על החוף. אחר כך הלכתי רחוק והקאתי די הרבה ליטרים של מי ים. מאוחר יותר אחותי ספרה לי שהיא זונה. אני מניח שהיו עוד כמה ארועים טראומטיים פה ושם שהשאירו קצת שריטות על הנפש העדינה – אבל בסופו של דבר אפשר להתנחם בעובדה שלא יצאתי פושע. אם כי... בעבר המאוד רחוק שעליו ללא ספק יש התישנות משפטית, הייתי שותף בסדרה של פריצות בלתי מזיקות או פוגעניות. זה היה בתקופת הנעורים ולפני שכל זה קרה לי.
מכיתה ז' עד כיתה י"ב הדביקו לי כינוי גנאי בבית הספר "פרופסור". יש גרסה שטוענת שזה בגלל שלאבא שלי יש זקן ויש גרסה אחרת שטוענת שהצטיינתי בביולוגיה ותמיד ידעתי לספר על חיות ותופעות טבע. מעולם לא נעלבתי מכינוי הגנאי שלי, בניגוד לכינויי גנאי אחרים שהיו לחברים: ג'ייף, אפס, רצח, צחוק, קוף, צב-נינג'ה, קטן (במלרע), שומן, גשר, מפלצת והגרוע מכולם – שוטר. במקביל ללימודים בבית הספר למפגרים-עם-תעודות שבו למדתי, הייתי מעט זמן גם בתנועת נוער ושם שלטתי ביד רמה בנתיניי חבריי לקבוצה. איש לא עשה דבר מבלי שהוא יהיה מקובל עלי. היה לי חבר טוב מאוד בתנועה שביום בהיר אחד החלטנו ברגע של בדיחות הדעת לעשות ניסוי וברגע להפסיק את הקשר לחלוטין במשך שנה אחת. קבענו במקום המפגש הקבוע שלנו, היום, ה 26 בדצמבר בשנה הבאה ניפגש פה ועד אז דממת אלחוט מוחלטת. וכך היה. החבר הכי טוב שלי. באותו היום הלכתי למקום המפגש ב 9 והוא היה שם ב 7 אז התפספסנו. אני כבר לא זוכר מי צלצל למי באותו הערב ולראשונה אחרי שנה דיברנו. הסתבר שקבענו תאריך אבל לא קבענו שעה. “אז מה עושים" שאל אותי החבר, “בוא נקבע שעה" אמרתי לו ומיד אמרתי " 21:30 מתאים?” והוא השיב בחיוב. הייתה שתיקה קלה ואז הוא אמר "אז מתי?” ואני אמרתי "ה 26 בדצמבר בתשע וחצי בערב" ואכן שנה לאחר מכן נפגשנו במקום ובשעה היעודה. שנתיים של דממת אלחוט מוחלטת שהתחילו כבדיחה עם החבר הכי טוב שלי נגמרו בנתק הזוי וחד עם שיחת טלפון אחת באמצע בדיוק. ולא רק שהסיפור הזה אמיתי במאה אחוז עד לפרט האחרון שלו, גם היה מדהים שכבר באותו ערב שנתיים אחרי, אחרי דקה אחת שוב היינו בדיוק אותם חברים הכי טובים שכאילו לא עברו בינייהם שנתיים של ניתוק קשר טוטאלי. זה סיפור יפה לסיים איתו את החלק הזה להיום. אני תמיד נזכר בו כמשהו מוזר מאוד.
גם שפות לימדתי את עצמי, אם כי כרגיל בצורה שטחית עד מאוד. אני יודע לתאר בכמה וכמה משפטים יפים ובמבטא לא רע את עובדת חוסר ידיעתי את השפה – בכמה שפות שונות. הגרמנים והצרפתים כמו גם הספרדים והאנגלים צוחקים תמיד למשמע דברי כי אין אני דובר את שפתם. אני מסביר להם ואף עונה לקריאותייהם בשפתם שלהם תוך התנצלות כי אין אני מבין דבר וחצי דבר ואף לא מדבר את שפתם וכל זאת בשפתם (וכאמור במבטא לא רע). אבל האמת היא שאינני דובר את שפתם. מי יותר ומי פחות. כמובן, כמו משוואת שני הנעלמים גם באנגלית אני אסתדר מצויין. תלוי ברמת הקושי. אצל הגרמנים והצרפתים ודאי אסתדר ברחוב ואקנה נקנקיה או בגט, בהתאמה. בספרד הזמנתי בירה ושאלתי כמה היא עולה והוצאתי עודף מדוייק. כן, הסתובבתי קצת בארופה ופעם אחת גם הגעתי עד ארצות הברית של אמריקה לכמה ימים. את האמריקאים לא אהבתי אמנם, אבל את כל השאר ממש שנאתי. כאן בארץ הכי טוב – לא חסר לי כלום (למעט עבודה).
אם היה לי כסף ואפשרות אני חושב שהייתי הולך ללמוד. התחום שמעניין אותי כרגע הוא גאולוגיה ולהעמיק באיזה שפה. הקיבוץ למדתי להבין קצת ערבית מהשכנים שלי, למרות שאין ספק שבשפה זו אינני מסוגל להתבטא כלל. אבל זה בהחלט חלום לדעת ערבית ולדבר כמו ערבי מבלי שהערבים ידעו שאתה לא ערבי. יש בזה משהו שקוסם לי – אולי בגלל שזה באמת ניתן. גם מכונאות רכב מעניינת אותי למרות שהידיעה שלי במכוניות מסתכמת בלהחליף גלגל, ולבדוק שמן ומים. בכל זאת – זה נראה לי מעניין לדעת לתקן אוטו; לכן אני חושב לנסות ולהתקבל לקורס מכונאות רכב של לשכת העבודה, אבל כולם אומרים לי שלא כדאי לי ושזה יהיה בזבוז זמן. אבל מה יש לי למהר? למה שלא אלמד משהו מועיל? גם אם לא אעסוק בזה לעולם אחר כך – לפחות ביליתי כמה חודשים מרוכזים בלימוד של תחום שהיסוד שלו יישאר לי תמיד. תמיד תהיה לי גישה לאיזה מכסה מנוע פתוח ואדע להחליף בעצמי פילטרים ולעשות טיפול עשרת אלפים. ויבואו אלי חברים וחברות של חברים עם האוטו כדי שאני אסתכל ואגיד להם מה צריך ואם כדאי לקנות את זה או את ההוא... כמה חודשים בלבד של לימודים מהנים (לדעתי אפילו מקבלים משכורת צנועה הקרויה "השלמת הכנסה"). אני לא יודע למה אומרים לי כולם שזה בזבוז זמן ולא כדאי. אולי אסור לי להקשיב לאחרים וכדאי ללכת אחר נטיית הלב. בכלל לימוד של מקצוע כלשהו באופן מרוכז מאוד מושך אותי. הייתי שמח לדעת לרתך מבנים איו לבצע שחיטה כשרה, ללמוד טכנאות קול או לעשות קורס נהגי אמבולנס.
מכיתה ז' עד כיתה י"ב הדביקו לי כינוי גנאי בבית הספר "פרופסור". יש גרסה שטוענת שזה בגלל שלאבא שלי יש זקן ויש גרסה אחרת שטוענת שהצטיינתי בביולוגיה ותמיד ידעתי לספר על חיות ותופעות טבע. מעולם לא נעלבתי מכינוי הגנאי שלי, בניגוד לכינויי גנאי אחרים שהיו לחברים: ג'ייף, אפס, רצח, צחוק, קוף, צב-נינג'ה, קטן (במלרע), שומן, גשר, מפלצת והגרוע מכולם – שוטר. במקביל ללימודים בבית הספר למפגרים-עם-תעודות שבו למדתי, הייתי מעט זמן גם בתנועת נוער ושם שלטתי ביד רמה בנתיניי חבריי לקבוצה. איש לא עשה דבר מבלי שהוא יהיה מקובל עלי. היה לי חבר טוב מאוד בתנועה שביום בהיר אחד החלטנו ברגע של בדיחות הדעת לעשות ניסוי וברגע להפסיק את הקשר לחלוטין במשך שנה אחת. קבענו במקום המפגש הקבוע שלנו, היום, ה 26 בדצמבר בשנה הבאה ניפגש פה ועד אז דממת אלחוט מוחלטת. וכך היה. החבר הכי טוב שלי. באותו היום הלכתי למקום המפגש ב 9 והוא היה שם ב 7 אז התפספסנו. אני כבר לא זוכר מי צלצל למי באותו הערב ולראשונה אחרי שנה דיברנו. הסתבר שקבענו תאריך אבל לא קבענו שעה. “אז מה עושים" שאל אותי החבר, “בוא נקבע שעה" אמרתי לו ומיד אמרתי " 21:30 מתאים?” והוא השיב בחיוב. הייתה שתיקה קלה ואז הוא אמר "אז מתי?” ואני אמרתי "ה 26 בדצמבר בתשע וחצי בערב" ואכן שנה לאחר מכן נפגשנו במקום ובשעה היעודה. שנתיים של דממת אלחוט מוחלטת שהתחילו כבדיחה עם החבר הכי טוב שלי נגמרו בנתק הזוי וחד עם שיחת טלפון אחת באמצע בדיוק. ולא רק שהסיפור הזה אמיתי במאה אחוז עד לפרט האחרון שלו, גם היה מדהים שכבר באותו ערב שנתיים אחרי, אחרי דקה אחת שוב היינו בדיוק אותם חברים הכי טובים שכאילו לא עברו בינייהם שנתיים של ניתוק קשר טוטאלי. זה סיפור יפה לסיים איתו את החלק הזה להיום. אני תמיד נזכר בו כמשהו מוזר מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה