יום שלישי, 30 במרץ 2010

פסח

מה עוד לא נכתב בגנות החגים והטקסים הדתיים בפעם המי יודע אלף? הכל. הכל כבר נאמר. מעט בשבח והרבה בגנות, על פי רוב. כמה מאוסים הם המפגשים המשפחתיים המורחבים או המצומצמים הללו תחת שולחן עמוס לעייפה במיני מזונות ושירי מסורת? מקובל להשתמש הרבה בביטוי "שאר ירקות" אך הפעם מחמת העובדה שבפסח מדובר, אמנע מביטוי עלוב שכזה.

אם כן, אבי העקשן כפרד חרץ גם השנה, כבכל שנה במאה השנים האחרונות, כי גם הפעם סדר הפסח יהיה בביתו. אני זוכר את סדרי הפסח בילדותי: היות ומשפחת אבי מארצות הלבנט, הרי שהמשפחה ברוכת ילדים היא. ומתוך שכך את סדרי הפסח של ילדותי אני זוכר תחת איפול רב של עשן סגריות, שירים בלדינו, מיני מזונות רבים והמון ילדים סביב גילי שמתרוצצים מתחת לשולחן. עשרות אנשים מדי סדר פסח כשאת הסדר עצמו תמיד מנהל אבי, זוג הוריו בני המאה לצידו והאחיות מגישות – מי את המזונות ומי את קנקן המים לנטילת ידיים. מנהג שלא נשבר לעולם והיה כאבן פינה של יהרג ובל יעבור הוא שלא משנה אם נמצא האפיקומן או לא, אם הובא בזמן, אם שלם או נשבר, אם תקין או פסול – חוק הוא כי תמיד פסול ולעולם לא יזכה אף ילד בשום דבר! מסורת רבת שנים ממקור בלתי ידוע. הסבא והסבתא היו דואגים לתת כסף לפני או אחרי פסח. משני הצדדים נתנו. היו גם איזה דודים ודודות שנתנו באופן סמלי מה שאז נראה לנו כילדים הרבה כסף (גולדה אחת. שטר בוהק של גולדה שנאסף אחד לאחד לחבילה קטנה של 4-5 גולדות. כשהייתי מאוד קטן הייתי מנסה להמיר את הגולדות לשקלים בודדים כדי שתהיה לי חבילה גדולה ואני אוכל לספור עם האצבעות ולקפל את הכסף – כמו שסופרים סטפה רצינית).

השנה גם כן אבא ניהל את הסדר אם כי ניכר היה כי כבר אין כוחו מאפשר לו לקרוא כל ההגדה, ביום ההוא ולהגיד אותה לבנו. כולם קראו קצת ואבא פחות מכולם. משפחת אחותי ברוכת הילדים גם כן הייתה איתנו והופתעתי לראות עד כמה גדלו הבנות. אני זוכר כאילו היה אתמול איך הגדולה שבהן הוחזקה בידי אחותי השניה כשהייתה תינוקת בערב חורף אחד. אני זוכר איך הקיאה עליה במפתיע ואת ריח השום המבחיל ששטף את הבית. הנה עברו יותר מעשור וחצי בסך ולא הרבה השתנה. אבל הן גדלו. ומדברות אנגלית יפה, לומדות פיזיקה ומתמטיקה, יודעות לדבר מהר ואף חוש הומור בריא פיתחו. אני חייב להודות שהילדות הללו כנראה חכמות מאוד ואולי כל הדור הזה חכם. בפרוש וללא ספק לא היה הדור שלי או הדורות שקדמו לי חכם שכזה. ייתכן כי הילדים של היום מעוצבים ומחונכים בשיטות שלא היו אז ולכן בין הארחי-פרחי מדי פעם יצא גם ילד נבון. אבל היום הם כולם חכמים מאוד. כך לפחות נראה מהסתכלות שטחית וחד פעמית מבעד למעטה סדר הפסח.

את ההגדה כבר לא סיפרו בניגון הלבונטיני הידוע וכן את השירים כבר לא שרנו. כשהייתי קטן חיכיתי רק לדבר אחד בסדר הפסח וזה לשיר אחד מי יודע בהרבה שפות: אבא שלי והאחיות וההורים שלהם היו מתחילים בלדינו ומשם עוברים להרבה שפות שונות. את משה ואהרון (2 מי יודע?) אני זוכר בתור "תְּנֶאן מוּשׂא אי יָארוֹן" ואת אלוהנו אני זוכר בתור "אונו אל קריאדור – ברוך הוא ברוך שמו". את החד גדיא קונים אצלנו "פּוֹר דוֹס לֵבַנִים". כשעורך הסדר אומר "על מצות ומרורים יאכֵלו...” כולם צועקים אוווו!!! אני גם זוכר ששתי הבנות הגדולות של הדודה שלי שרו בשתי קולות דקים ומתואמים את והיא שעמדה. אני אפילו זוכר את הדודה מחליפה חיתולים לאיזה תינוק. אני זוכר כי היא עשתה את זה בחדר שלי, למרות שאני אמרתי כמה פעמים שאפשר לעשות את זה בסלון או בחדר של ההורים.

אחרי הסדר היה הדוד שלי הולך לראות משחק כדורגל ולעשן בסלון בזמן שעשרות בני המשפחה האחרים היו מברברים בינייהם. אני זוכר את הסרט שהיו מקריני (בן חור) שאותו הייתי רואה לפעמים עם אמא שלי. וכשכולם הולכים, צריך לעזור (אבל לא עוזרים) לאמא להתחיל לסדר את כל הבלגן. לפעמים אחת האחיות הייתה עושה כלים (אז עוד לא היה מדיח). אחת הייתה מפנה את האשפה. לפעמים לא. למחרת בבוקר היינו הולכים לבית כנסת. גם לפני הסדר היינו הולכים לבית כנסת ושם פוגשים את כולם. כילד לא הייתי יודע מי יבוא לסדר פסח אצלנו או מי סתם יעבור כדי להגיד חג שמח לסבא וסבתא ומשם ילך. זה לא היה משנה – ממילא מדובר על עשרות אנשים בליל סדר. וממילא אנחנו נשב בשולחן של ילדים.

היום כבר אין שולחן ילדים וחבל שכך. החגים הללו חסרי טעם ומעיקים ללא סיבה. אין משמעות למסורת הזו ואין בה, לטעמי, גם יתרונות שקשורים באיחוד העם או המשפחה שבשבילם שווה להחזיק את המסורות הללו. התפתחנו מאז ובפרט בתחום התקשורת. בעבר כשלא היה טלפון היה זה מאורע חשוב להפגש בבית הכנסת או בארועים משפחתיים. עם כניסת הטלפון התכווץ העולם. בעידן הפלאפונים והמיילים כמובן שאין למוסדות מסוג החג משמעות מקורית. את סיפור ההגדה הגדול כולם מכירים ממילא ואת פרטי ההגדה איש אינו מכיר ממילא (מעטים מתעקשים לדעת שעל הים הכה חמישים מכות ועל היבשה עוד חמישים וכו' אמור מעתה שבני ישראל הכו את המצרים מאתיים וחמישים מכות...)

במקום לתרץ מפגשים משפחתיים סביב טקסים חסרי תועלת שרק מסבים את תשומת הלב מהמטרה האמיתית – המפגש המשפחתי, יש לבטל את החגים ובמידת הרצון והצורך ליצור מפגשים משפחתיים שמתבססים על שיח במקום על מונולוג דתי עתיק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה