הכרות ראשונית: אשיות בלתי רצויה

מה משעממים הם חייו של מובטל. אינני מובטל כרוני, אף עבודה ממש מעולם לא הייתה לי – אם להודות על האמת. רק ככה, פה ושם, דברים מזדמנים כמו שאומרים. והנה גם היום – מובטל, אין מה לדבר. נו, נו, כן, ודאי שיש אי איזו היסטוריה וסיפורים משם ומכאן, יש כמו לכולם. אין זה עניין חדש או מיוחד ששומה על המובטל לספר, אף כי הוא עושה זאת ואף מגדיל ומפאר ומאדיר לפעמים מנה אחת אפיים וזו בשביל להעביר הזמן בעוד קצת זמן ולו בכדי שלא יאמר בלבו בארוחת יומו כי דבר וחצי דבר לא נעשה כתמול שלשום וכמחר מחרתיים. הנה למשל היה זה רק היום שישבתי אצל בית הכיסא, במחילה, ועשיתי כל צרכי מי לטובה ומי לרעה, דרכו של אדם היא. והנה הגיעה העת לשלם מס בעד התענוג הנשגב והנהדר, גם כן כדרך רבים – להעביר איזה שיוף על הטחורים – כמו שאומרים הצעירים מבתים ידועים שלהם לא תרבות ולא ספר (ואולי איזה ספר מחזור בכל זאת יש). המובטל, עודו יושב בכיסא מלכותו וטחוריו עוד לא שויפו (איו, איזה ביטויים שיש להם לצעירים – אבל אלו הם המילים וזו השפה, כפי שנסתבר, ואני בין עמי חי, ישראל – וכי אקום לשנות סדרי תבל? יהיה כדעת הצעירים); אם כן, עודו על כיסא מלכות, כאמור, חושב המובטל כי אם ישב ואם יקום, חד הוא: אין איזה דבר שלוחץ מבפנים או מבחוץ בכדי לנוע. ובכל זאת, מפאת חדות מוחו של המובטל, שנתחדד בימים של בטלה, קורץ הוא אל נייר הטואלט וחוכך בדעתו אם הגיע הזמן. וכשהחליט, ברגיל ייקח לו ראשית 2 קוביות נייר וישייף הטחורים. זה ברגיל, כאמור. המובטל לפעמים, מחמת חוסר המעש או השובבות יעצור רגע ויחשוב: אולי... אולי ניקח רק ריבוע אחד, גם בעבור השיוף הראשון? והרי זו הרפתקה – הלא כן? מי יודע מה ילד יום בסיכון של שיוף ראשון בריבוע אחד? נו, כמובן, כמובן, תגידו ותספקו כפיים – ייתכן שאין בכך דבר ושאני מנפח את כל העניין שלא לצורך. אהא... לפעמים רוצה הגורל אחרת עד כדי כך שגם 2 ריבועים לא יספיקו בעבור השיוף הראשון (הביטוי הזה כבר ממש עולה לי על העצבים. זה זוועה מהסוג הגס ביותר ואני לא מצליח להעלות על דעתי כיצד מסוגלים הצעירים של היום לזהם כך את השפה ולהשתמש בביטויים מסוג זה. “לשייף את הטחורים" – באמת, לא מכובד בעבור איש). כך או כך, רוצה לומר כי המובטל יכניס עצמו לאפשרות של מלכודת רק כי סתם כך וללא סיבה מובנת. ומה הדבר הנורא ביותר שיקרה? ידוע לכולם. כך וכך ואז עגמת נפש וה(ל)קאה עצמית על התסבוכת שבאמת אין לה מטרה. אחר כך להתנקות יפה יפה גם "בטחורים המשויפים" וגם תחת הציפורניים ואולי גם לגזור ציפורניים ושוב עם הכוהל, אם יש בבית... קיצור הדבר הוא שברור ונהיר לכל: אין הדבר שווה את הסיכון או ההרפתקה. אבל רגע אחד, תגידו ועיניכם כמעט דומעות, רגע אחד חבר יקר – וכי מה אם ישפר עליך טוב מזלך יצא שכרך ברווח? נו מילא – גם כן רווח! התלך ותספר במפגשי סלון איך הערמת על חוקי הטבע? על שצלחתה שיוף הטחורים הראשון בקוביית נייר אחת? התתפאר בפני נכדיך ונכדיי נכדיך כי הסבא והסבא של הסבא הישיר מבטו אל הסכנה ואף חזר מהגיהינום בלא שריטה? וכל זה בתנאי, כמובן, שיעלו הדברים יפה ושום חור לא נפער בשום נייר, דק מן הדק; אצבעות רעננות וניקיונן כמעט מושלם; טחורים משויפים כטחורי תינוק שרק נולד. אה! ובמה כל זה אמור? במה, בהמה, במה דברים אמורים?

אם כן, יום בטלה בסדרת ימי המובטל יכול להיגמר בכי טוב ובכי רע ותלוי הדבר בגורמים רבים – כפי שתואר בהחלט מעלה. אני מקווה שאוכל להתמיד ולכתוב אחת ליום או יומיים ולמלא שורות רבות בסיפורי מובטל. אולי, מי יודע, לא יצא שכרי בהפסדי מכל הסיפורים השירים וציורי הסלע שאחקוק כאן.

תם ונשלם פוסט מספר אחד.