ערב שישי בבית

שעות השינה הרבות מכלות יומו של מובטל ואין לו דין לתת לאיש באשר יהיה לו. אחד עושה לנפשו, אחר עושה לביתו ויש שפשוט ישנים כל כמה שניתן להם בחסד לנמנם ולחלום. אינני יודע מי מבין הטיפוסים המפוקפקים שמניתי הוא תבנית דמותי, אם בכלל. אבל לאחרונה התחלתי בספורט הזה של לישון עד בלי דעת. אולי חולה, אולי לא – אין הדבר חשוב כעת. הלכה למעשה הדבר אומר כי אינני מחפש עוד דירונת קטנטונת לשכן בה את החתולים ואת עצמותי הכואבות, אינני מחפש (ואף פעם לא חיפשתי) עבודה באופן פעיל וכן שכל מה שמצריך אותי להתעורר ולקום הוא לנטל בזוי ונאלח עד ששוב ניטוב המזל והגוף מוכן להירדם. כמה שאני אצטער על כך יום אחד כשכבר אהיה מת בקבר האחים שלי ואשכב שם חסר מעש או תנועה. ודאי ארטון על השעות היפות שבזבזתי בשינה עמוקה מתוקה ונמנמנית כשהייתי עוד חי. לשכב בחושך ולהירקב ולהסריח אוכל כל עוד עומד או רץ הזמן, ביום פקודתי. אבל לחיות את החיים... [ג' צלצלה, הולך לראות אצלה ארץ נהדרת].

*** חמש וחצי שעות אחר כך ***

יום שישי, לא קר מדי אבל גם לא חם. כמובן שבעיר הגדולה החבר'ה יצאו לבלות, לשתות ולקפץ בין סחי הַכּוּסֶפוֹת (כונפות + כוסיות. המצאתי הרגע. בטח מישהו חשב על זה כבר לפני. האמת – זה גם לא כזה להיט). אבל איזה חבר'ה? החבר'ה של מי? והאם הם באמת מבלים? שותים ומקפצים בין סחי הכוסיפות – זה בסדר. אבל האם זה באמת בילוי? לא, שלא יצא כאילו שמה שאני עושה זה הדבר העדיף. שתיים וחצי בליל שישי, אני כבר כמה שעות מול המסך, רואה ברצף סדרות מטומטמות בעברית ומשחק שח עם המחשב כשמדי פעם מישהו פונה אלי במסנג'ר. החתולה כהרגלה התיישבה על זרוע ימין כמו שהיא עושה תמיד והניחה את הראש רחוק מהלב כי זה מפריע לה להירדם. כל כך חמודה... שחורה כמו נעלי השבת של עוֹבָד, כמו שאומרים. הצעירים, ז"א.

[פאוזה]

לפני שנסעתי לגלות לא הייתי יוצא הרבה. זה היה עד גיל 25 בערך. ואז התחלתי לצאת קצת יותר, אבל אז עברתי לגור בגלות ושם במשך שנתיים כמעט שלא יצאתי. ז"א פה ושם, מעט מאוד. ודאי לא נהניתי ולא הייתי מחשיב את היציאות ההם כבילוי. כשחזרתי לארץ התחלתי לצאת יותר וזה היה כיף, לפחות בזיכרון שלי מהתקופה ההיא היום. אחר כך שוב יצאתי לגלות של שנתיים (הגלות הזו לא אמתית, פשוט עברתי לגור בקיבוץ) ושם... שם יש את הפאב השכונתי והיחיד של הקיבוץ, ויש חדר פינג-פונג ושכנים שבאים והולכים כל הזמן... היו אנשים כל הזמן מסביב אבל אלו לא היו יציאות לבילויים. זה היה משהו אחר – קיבוץ.

ואז חזרתי לעיר שבמשך השנתיים הללו תמיד חשבתי עליה כמו על מוסד בילויים גדול ונהנתני. ומאז שחזרתי (למעשה זה לא מדויק, כבר במשך השנתיים של הקיבוץ כשהייתי מגיע מדי פעם למרכז כבר אז) כל יציאה הייתה כבדה לי. לא הצלחתי ליהנות ממש במועדון רועש ומלא אדם. לא מושך אותי לשבת על הבאר עם הגולדסטאר שלי (אולי גולדסטאר יקראו את הבלוג ויציעו לי בירה בחינם על כל פעם שאני מזכיר את שמם?) כשסביבי רועש וצועקים אל תוך האוזן כדי להגיד "אאא... סבבה". בקיבוץ הייתי דווקא רוקד ופעם לפני הקיבוץ גם הייתי רוקד – אבל עכשיו כאילו שזה לא בא. יש איזה כובד, כמו שאמרתי. אולי זו האבטלה? אולי חוסר הבהירות של העתיד? אולי השהות הקרובה מדי להורים? אולי מצבם הבריאותי? אולי יותר כיף לי להיות עם החתולים שלי מאשר באיזה פאב? (בזה האחרון אני דווקא לא בטוח. כיף לי אתם, עם העלוקות הקטנות והשעירות הללו, אבל אני לא חושב שאני נזכר בהם הרבה שאני יוצא. אני אנסה לשים לב ולזכור אם זה קורה).

הרי בשביל מה כל זה? בשביל מה העבודה, הכסף, היציאות, התארים, הבגדים וכל מה שמסביב? מה המניע להכל? הכל רק צינור שדרכו אתה אמור להגיע לדבר נכסף. אבל מה הדבר הנכסף? זאת קשה להגיד בברור. אולי החיים ע"פ המוסר, אולי אהבת אמת, אולי הטבעת החותם על היקום לפני שמתאדים. אני לא מאמין באלוהים כך שהאופציה הזו לא פתוחה בפני – אבל זה יכל בהחלט להיות מטרה הולמת, אם יכל. דרעק.... הפוסט הזה נהיה כבד מדי. כשזה לא כיף לכתוב קל וחומר שלא כיף לקרוא ובן בנו של קל וחומר שהקו המקשר בין המילים הולך ומטשטש כי הכל משעמם. אז רגע לפני שנפסיק, נעשה ניסיון לחזור לדמות האחרת – זו שמדברת כמו בספרים המתורגמים מהקלסיקות:

*** החלפת דמות ***

[מתוך תחרות סיפורים קצרים של עד 10 שורות כשהנושא הוא "סטירת לחי"]

שדרות נייבסקי, 1844: יליזבטה אלקסנדרובנה רופוב, נערה לבנת עור ויפת מראה כבת 17 לבשה את שמלת החתונה שלה מלפני שנה וגמרה אומר בליבה לקפוץ לנהר. ואסילי ילך-ולא-יגיע איזאקוביץ', בעלה, ודאי עדיין שיכור ומתבוסס בקיאו, מגדף את אם האלוהים ומגהק כמו דב. עם אף שבור שכזה כבר לא ירצה איש לשכור אותו כעגלון. דב, ממש דב! ודאי כבר הרס איזה כיסא בבית או שבר צלחת וירק תוך גידופים בסגנון ידוע. יליזבטה אלקסנדרובנה נזכרת בקיץ האחרון שלה כאישה חופשיה, בנדנדה על הנהר ובציוץ הציפורים בעת שקטפה פטריות סביב בית אביה שבכפר, מרחק 24 פרסות מגבולה המזרחי של העיר. ואסילי זה, עגלון ארור, נשק לה אז בגילופין, בנוכחות הוריה כששרת את הגנרל צ'יזוקי (שעשה עצמו כאילו לא ראה, אך זה ידוע כממזר גדול וודאי ראה). היא סטרה לו בחזקה ואביה אילץ אותם להינשא או שידווח מיד לפקיד האחראי ואף הוסיף כי ידחוף לו כמה קופייקות תחת השולחן – משמע שואסילי ילך-ולא-יגיע כבר לא ילך וכנראה שלא יגיע. סטירת הלחי גדעה ממנה שנותיה הטובות וממנו הנדוניה. יליזבטה אלקסנדרובנה מזילה דמעה וחוזרת דרך שדרת נייבסקי אל ביתה, פחות הכיסא או הצלחת ששבר ולבעלה אדום האף. היא תחיה עוד 50 שנה. גם הוא. הגנרל מת כממזר.