עיירת הספר

עילג הוא הדבר כי למובטל יהיה יום שבת וחג, שהרי כל יום הוא שבת בעבורו ואין הדעת סובלת כי ישבות מכל שבתותיו. גם החג הוא לעג לרש היות ואין במה לשמוח במועדי ישראל עם שאר בני ישראל הפוריים עת הם נחים ושמחים בחיק משפחותיהם הצהלוליות בעוד למובטל אין מאום למעט חתוליו העקשנים כפרד. וכך, ככל יום אחר של השבוע, מגיע גם השבת – שבת קודש בצבע אפלול מחמת העננים המסתירים את חמת החמה. ודאי, יגידו כולם, הרי כבר אפריל בפתח וליל הסדר ממשמש ומעיק. בקרוב ינשרו ודאי הפרחים שהתפתחו בטרם עת בימי השרב שהקדימו ושיבשו שעונו הביולוגי של כל לבלבן מצוי. פירות כבר לא יהיו העונה – ואולי טוב שכך, שהרי איש כבר לא קוטף פרות אלו. והאדם? האדם כעץ השדה – כמו העץ גם פרותיו הבשילו מהר מדי ואיש לא קטפם על כן הללו נרקבים.
ומה בכך? אם כן, יש לתת את הדעת כי פרי נרקב כבודו במקומו מונח מסיבותיו הוא, אבל פרי נרקב בימי חום ושיממון – צחנתו נישאת למרחוק כתימני על מרבד קסם העושה דרכו כרוח בערבי נחל אל ארץ אבותיו. רוצה לומר: פרי צחון, תהה צחינתו צרורה בצרור החיים ובימי שרב קל וחומר. ועל הבטלה, בן בנו של קל וחומר שהרי סיבה לקום ולהתקלח – אין.
ואכן, לא התקלחתי, ולא כאות מחאה הפעם, כי אם כאות בלבד. אות לבוא האביב ולפרותי הנרקבים שהצחינה שוכנת בהם. שהרי כבר נאמר בכתובים: צחן לו זלזל על גדר ויינם. וכמאמר הפסוק גם אני נם ומצחין, מצחין ונם. כך עוברים ימי, בלילות ללא שינה ובימים עמוסי חלומות וטילי טילים של חתולי חתולים מנמנמים איתי באשר אני שם.

העבר – אין, העתיד – עדין, וההווה – כהרף עין. העין, איך לומר, עצלה במעט. העתיד עדין לא צופן איזה דבר שהנפש נכספת לו והעבר – אין ואפס הלך, אפעס, כלאומת שבא.

אבל יש להודות כי יש זמנים ביום בהם נחה עלי הרוח ואני נהנה מהמרחב: חצר בביתי, מטופחת וויקטוריאנית, בחצר מדשאות רחבות כנף וכלב צעיר ומשועשע האוהב לשחק בכדור. אלו הם דקות יקרות, לצאת מד' אמות בית הבוץ שלי ולשבת בגן הנחמד לצד הכלב הנאה. לפעמים כשבחוץ קצת קריר, הישיבה הממושכת בשמש אף גורמת לפשיטת הבגד ועונג קרני השמש על העור המתחמם הם בריאות מתעצמת. לפעמים כשחם, הישיבה תחת צל עץ תמר ורוח בין ערביים, גם כן בפשוט בגד, היא המחייה נפש. לפעמים היציאה לעת ליל באור ירח לאותו כיסא שמש, תחת שמיים רעננים וגלויי כוכבים, כשצמת החתולים מתרוצצים סביבי והולכים באשר אלך, גם זו סגולה לימות משיח. וכך גם היה לי בשנתיים האחרונות, בביתי שבכפר. הנוף והנוי, החופש והמרחב, הטבע מסביב והנוחות של בית מגורים (מזוהם) הם לי לזכרון טוב.

תחילה גרתי בשכונת קרוונים עלובה, שם וויסתתי את עצמי לחיים בצד הקרקע, שוב. מהר מאוד עברתי לבית אבן מרוחק מלב ההמון, שם הערכתי השקט, השלווה והמחשבה. לאחר איזה זמן לא קצר, עברתי לבית פאר בלב ליבו של ההמון שפקד את ביתי בהמוניו מדי יום ביומו ללא רחם וללא הפסק. שם הייתי מדי פעם גם נזכר בקרוון הישן והולך לשבת בשכונה ההיא, השקטה מאוד לעת ערב. החתולים התערבבו זה בזה, מבוייתים במתבעטים, הכלבים לא רדפו וקולות הילדים לא נשמע. היו אלו שנתיים מהנות מאוד שבהם היה נסיון ראשון למגורים מחוץ לעיר. אינני שולל חזרה לישוב ספר בהנתנו תנאי מחייה טובים, עבודה או לימוד והתפרנסות שתאפשר חיים נוחים.