אכזבה גדולה: כנראה שאמשיך בכל זאת

איך עוד לא גילו כמה כישרוני שאני? איך עוד לא הציעו לי בגדים בחינם מחברות ענק – רק שאלבש, רק שאתנסה? איך לא הוזמנתי עדיין לפתיחות חגיגיות של ליין הבשמים האחרון של מארי קירי או ליום הולדתו השבעים של לואי דה פינה במסעדת פנויים-פנויות רמת חובב? כל זה נסתר ממני ואף שובר את הרוח. אגיד פשוט – כן, שובר את הרוח. אאא, דמות קפקאית שכמוני, פקיד עלוב שאפילו אינו פקיד (על כן סתם עלוב), כך כותב את ראשונות מילותיו וכבר תוך שעתיים שלוש מרגע ההתגלות – כלום. הכל קורה כל כך מהר בעידן התקשורת האלקטרונית. ממש שעתיים שלוש עוד לא עברו; אין מה לדבר, פשוט שום כלום. מה פירוש כלום? כאין וכאפס. כעין וכאפעס. זה עולם אכזר העולם הזה של הבלוגים. רק המוצלחים ביותר מגיעים לגדולה ואילו אנחנו, הנפשות האמתיות, חסרות הזוהר, חסרות החן, חסרות הדמיון, הכישרון, היופי, ההשכלה, מתק הלשון, ידע השפות, ידע בכתובים, נאורות, אצילות, אדיבות ועוד הרבה מאוד תכונות נפלאות – אותנו שוכחים וזורקים לתהום הנשייה. כמה אכזר...

לאחר שכתבתי את הפוסט הראשון כיביתי את הטלפון והלכתי להתקלח. כשהגעתי למקלחת אמרתי בלבי: לא ייתכן כדבר הזה. הם רוצים ודאי לראיין אותך בשביל עניין כזה או אחר, אחרת מה? כבר יש לי האחריות והמילים נפוצו לכל עבר בממדים הקיברנטיים וביקומים מקבילים. כיצד זה אני, עגלון חסר 4 שיניים קדמיות, יכול כך לכבות הטלפון ולמנוע מהם גדולה אמתית. ואכן, הסרתי את המונע וחזרתי להתקלח. כבר עמדתי לפתוח המים אך אז השגתי בהשגה רבה כי כשאתקלח לא אשמע הצלצול וייתכן כי שמחתי תהיה סבלם של רבים. הנחתי המגבת חזרה למקומה ושבתי ללא מקלחת (אף כי גבר הצורך מאוד, כך אומרים). לא צלצלו. ז"א אולי פעם אחת צלצלו והתביישו וברגע האחרון אמרו "מארחבה" בערבית אך השתהו כשעניתי "מארחבטיקה יא זלמה, שו אל עכבר? על הכיף כיפאק" שתיקה מהצד השני גרמה לי לרצות ולדעת במי מדובר, להכיר הנפש הכנועה שכה התמוגגה למקרא מילותי – אז אמרתי: "ג'יב אל אוויאה" וניתקו.

אני קורא מעל בימת חובבים זו, כלאחר יד וללא כחל ושרק, בוקי, שריקי, צבי, ישראל, בימותיך חלל – שמע קולי והאזן תפילתי למען ירבו ימיך מעל לאדמה. אל תבוש ואל תכלם ואל תתקלם עלינה, יא זלמה, למה בשופאק בעדן!

אל מוסלסל דאקיקה,
מקגייוור.