יום שני, 22 במרץ 2010

מה שמדרדר לאוטוביוגרפיה

החיים הם כמו סברינה – מצד אחד קצפת עם דובדבן, מצד שני תחתית מתוקה כזו ומסביב מארז ליחיד. רגע, זו אנלוגיה טפשית וריקה מתוכן. החיים הם בכלל לא ככה... צריך למצוא איזה אנלוגיה חכמה כדי לקנח בה את עמל יומך. החיים הם כמו ארון בגדים – כלפי חוץ אתה מרובע וחלק, אבל בפנים... מערכות לבוש. גם טפשי. החיים הם כמו תדיאור ישן – פעם עבדת והיום אתה רק מונח שם למרות שאתה לא נטען ולא עובד אבל משום מה הבעלים שלך לא רוצה לזרוק אותך. לא! הכל יוצא טפשי. איך יוצרים איזה טוב-למות כזה? אולי צריך לבוא בגישה אחרת. במקום לתאר דברים, לא לתאר דברים!!! ננסה: התפוח... לא, רגע, תפוח לא טוב. נפש האדם... גם לא. אי אפשר שלא לתאר. מה לגבי שילוב הישן והחדש? ננסה: אם ליעקב אבינו היה פלאפון הוא בטח היה האדם היחידי בתנך שיש לו פלאפון. אא... כן... יש בזה משהו. מצד אחד זה נכון, אם כי מצד שני זה לא מחזיק מים משום שזה לא אומר כלום על אף אחד שמוזכר במשפט הזה.

טוב, זה לא יכול להיות הנושא לפוסט הבא בבלוג המוצלח שלי. כנראה שאי אפשר לחלץ משפט מפתח בכח ומבלי שתהיה לך איזה חבית דגים להעזר בה להשראה. על מה עוד לא כתבתי? כבר התלוננתי על האבטלה, כבר סיפרתי על האינטרנט האיטי, כבר עשיתי את הדמות של הכותב הרוסי, כבר לכלכתי על מישהו... המממ, זה ממצא את עצמו די מהר הקטע הזה של בלוג, מה? דווקא מעניין, כי אדם אומר לעצמו – אני! אני עולם ומלואו אני! ומה מסתבר? שאדם הוא ממש לא עולם ומלואו. אדם הוא רק אדם ורב ימיו לילות. אדם הוא 5-6 פוסטים אישיים והרבה זבל'ה מסביב. אין עומק, אין יותר מדי סיפורים מעניינים.

נו, בטח, ברור שיש ויש. יש כאלה שהתהלכו באפריקה 3 שנים וחלו במלריה, עברו את המדבר הלבן וחצו את הגובי עם גמל דו דבשתי. יש כאלה שישבו עם שועי עולם או שנלחמו בממלוקים וסיפורי גבורה להם רבים. אבל מה כבר יוכל לספר נער חלקלק ותמיר מדור המהפכה (או! הנה זה משהו שתמיד אפשר לכתוב על עצמך ולא משנה אם יש בו ממש או לא. מהפכות תמיד היו ובטח היה גם משהו באזור סוף שנות השבעים. לא כל המהפכות הן מהפכת אוקטובר או המהפכה המדעית)? אספר קצת על עצמי אם כן:

נולדתי בשלהי המהפכה. הורי הם ילידי הארץ כמוני וכמו אחותי המאומצת שדומה באופן מחשיד לצד של אבא. את הילדות ביליתי בתחלואה כללית לצידם של אמא חרדתית, אבא סוציופט וסבים וסבתות זקנים וחולים. זכרונות הילדות החזקים ביותר שלי הם תוכניות טלוזיה. במיוחד תוכניות לימוד שהוצגו בערוץ הראשון (והיחיד) בשעות הבוקר-צהריים. לימוד אנגלית עם גבי ודבי או השכנים, לימוד פעולות חשבון עם דני הפדופיל וארבעת הילדים שבאים לבקר אותו בביתו, לימודי ארץ ישראל עם איזה קוקסינל ממושקף שאחר כך הייתה לו הצגת יחיד על איזה אח מפגר או ילד אוטיסט... משהו כזה. מה עוד היה שם? בבוקר מוקדם, נגיד, עד תשע, היו נותנים תוכניות ילדים. רכבת ההפתעות ומר קו. אחר כך מתשע עד 12 היו תוכניות לימוד. יכול להיות שמ 12 עד 2 הייתה הפסקה בשידורים, אני כבר לא בטוח. היום זה נראה לנו כזה אבסורד – הפסקה בשידורים. יש לך זמן אוויר, למה שלא תממש אותו? אבל אז, בערוץ לא מסחרי היו הפסקות. גם בלילה, אחרי ששידרו את ההמנון היו אומרים "כאן נפסקים שידורינו לערב זה" ושקופית של "השידור יתחדש בשעה 7:00” הוצג. בשתיים עד חמש היו כל מני תוכניות שונות, כמו סדרות באנגלית, שעשועונים לילדים וסדרות מצוירות: מסע בין כוכבים, פיצוחים, רובוטריקים וכדומה. בחמש ערב חדש עם דן מרגלית. בחמש וחצי היו נותנים תוכניות לילדים אבל גם לנוער. מקגייוור, ג'יג'י (מנגה בערבית), ביל וסבסטיאן (ערבית), טין-טין (צרפתית), מחץ הדלתה (עברית), מקרון 1 (עברית), אליסה בארץ הפלאות (עברית אם אין טעות ואז זה בשפה לא מובנת). בשבע או בשבע וחצי – חדשות בערבית מן אורשלים אל קודס. בשמונה חדשות. ברבע לתשע סדרה כמו שושלת או דאלס. בתשע וחצי משהו כמו קולבוטק, מבט שני, תצפית. אחר כך אני כבר לא זוכר כל כך, אבל כנראה שוב איזה סדרה אנגלית שהיא קצת יותר פשע ואלימות כמו קוג'אק או המלאכיות של צ'ארלי. אחרי זה הגיע זמן לשון, פסוקו של יום, ההמנון וכאן נסתיימו שידורינו.

אני זוכר שהייתי מתעורר בשש בבוקר, חולה כהרגלי, הולך לסלון ונכנס לספה הגדולה ומתכסה שם בסמיכה הכחולה הגדולה וקופא מקור. אבא כבר היה בעבודה ואמא התחילה להתרוצץ סביב הילד החולה והילדה המאומצת שצריכה ללכת לבית ספר וסביב עצמה שצריכה ללכת לעבודה. לא הייתה בעיה להשאיר אותי בבית כי היו שם סבא וסבתא ואבא היה חוזר ממילא בשעה 2 מהעבודה שלו, כך שעל פי רוב אין בעיה.
ומרגע שהתחילו התוכניות עד שהייתי נרדם מתישהו בסביבות 10 בערב, הייתי מול הטלוזיה. לפעמים מקיא, לפעמים עם כאב כזה או אחר, לפעמים היו מפריעים לי נורא באמצע תוכנית מאוד חשובה ולוקחים אותי לרופא או לבדיקת דם. לפעמים היו מציקים לי לאכול (את זה הכי שנאתי לעשות). הייתי יושב במשך שעות רבות, עם חום, כאב, הקאות ותחלואה כללית – תמיד מול הטלוזיה. אחד הדברים המעניינים הוא שלמדתי לקרוא מאוחר מאוד. למעשה, עד היום אני לא מספיק לקרוא את הכתוביות עד הסוף כשאני מנסה. כילד עד שהכתוביות היו מתחלפות הייתי מצליח לקרוא אולי את המילה הראשונה. הסיוט הכי גדול שלי זה שבכיתה ייתנו לי לקרוא בקול. לגמגם במשך 4 דקות על משפט של 10 מילים שאין מילה שיוצאת נכון ושאחרי שהשלמת את המילה הקלוקלת מתקנים אותך ואתה חוזר על המילה המתוקנת כשבמקביל אתה קונה עוד זמן להתרוצץ על המילה הבאה ולנסות לזהות אם היא מוכרת. ככה זה דיסלקטים.

טוב, כתבנו די להיום. אולי בפעם הבאה נמשיך מאיפה שהפסקנו. אני יודע שזה לא כל כך מעניין, בכל זאת – זה לא איזה סיפור גבורה או הרפתקה. אבל זה מה שיש לי והיות וממילא איש אינו קורא כאן, אני יכול להמשיך כדרכי.

2 תגובות:

  1. החיים הם כמו ארון בגדים – כלפי חוץ אתה מרובע וחלק, אבל בפנים... מערכות לבוש. זה גדול! הרס אותי לגמרי.

    השבמחק
  2. הסבא שלי, עליו השלום, היה אומר את המשפט הזה.

    השבמחק